אפרים קנרפוגל | אחים מרחוק: יחסם של החכמים באירופה בימי הביניים למשומדים ולחזרתם בתשובה | תרגום: לנה בורגנסקי
אפרים קנרפוגל | אחים מרחוק: יחסם של החכמים
באירופה בימי הביניים למשומדים ולחזרתם בתשובה | תרגום: לנה בורגנסקי
בר־אילן; רמת גן תשפ"ו
עד לאחרונה הייתה מקובלת דעתו של יעקב כ"ץ
לפיה קו גבול ברור עבר בין ימי הביניים לראשית העת החדשה, כאשר בימי הביניים
משומדים שביקשו לחזור ליהדותם, התקבלו בזרועות פתוחות ללא דרישות מעשיות. היה זה
רש"י בעיקר שאימץ הלכה למעשה את המאמר האגדי "ישראל אף על פי שחטא ישראל
הוא", וראה בחוזרים בתשובה יהודים לכל דבר שמעמדם ההלכתי לא נפגע בעקבות
השתמדותם. אלא שאפרים קנרפוגל בחן את המקורות מחדש, רבים מהם בכתבי יד שנחקרו רק
בשנים האחרונות, והעלה תמונה שונה למדי. לטענתו, בעוד רש"י ורבנו גרשום צידדו
בראיית המשומדים כיהודים ובהקלת חזרתם לקהילה היהודית, בעלי התוספות החלו, כבר
מאמצע או סוף המאה ה־12, לסמן תהליך של החמרה במעמדם של משומדים; תחילה בהיתר לקחת
מהם ריבית, ובהמשך בדרישות שונות בתהליך חזרתם ליהדות. ר"י הזקן מדמפייר תמך
בנוהג הרווח שמשומדים החוזרים ליהדות טובלים במקווה לשם כפרה, שניים מתלמידיו
הבהירו כי יש צורך בהוכחת רצינות מצד החוזרים, ובעלי תוספות מאוחרים יותר כבר ראו
בטבילה חובה הדומה לחובת הטבילה המוטלת על עבד כנעני משוחרר מדרבנן. לעומת חכמי
צפון צרפת, בקרב חכמי אשכנז ההחמרה במעמד המשומדים הייתה רבה עוד יותר. אלו סברו
כי משומד אינו חולץ, והיו גם שהטילו ספק בכשרות גיטו.
לתהליך זה מציע המחבר כמה הסברים היסטוריים
ורעיוניים, ומחבר זאת גם לתהליך ההפוך הנוגע לתחום הגיור. יסוד הדברים נעוץ בשינוי
תפיסתי עמוק שהובילו בעלי התוספות, אשר עברו מהגדרה ביולוגית־מהותנית של הזהות
היהודית (כפי שגרס רש"י) להגדרה התנהגותית ומעשית. על פי משוואה זו, הגר,
שבוחר באופן אקטיבי להצטרף ליהדות, מתקבל בקלות ובפרוצדורה מקילה (כגון הכשרת
טבילה בדיעבד ללא נוכחות בית דין). לעומת זאת, המשומד, שבוחר לעזוב את הדת, נתפס
כמי שהפקיע את עצמו מכלל ישראל ונדרש לטקס של "לידה מחדש" תובעני הדומה
לגיור (כגון חובת טבילה המלווה בהוראות קפדניות כמו גילוח וגזיזת ציפורניים, וכן
קבלת עול מצוות ועול מלכות שמיים בפני בית דין של שלושה). תמורה זו נועדה להגן על
הקהילה היהודית בצפון אירופה מפני צעדים אנטי־יהודיים הולכים ומחמירים ומפני השנאה
המופגנת שרחשו הנוצרים ליהודים, אותם ראו כאויביה המרים של הנצרות. יחסה המחמיר של
הכנסייה למומרים שביקשו לשוב ליהדות גרר תגובה מצד הממסד הרבני אשר הציב תנאי קבלה
קשיחים כדי לוודא את כנותם המוחלטת של השבים ובכך להגן על גבולות הקהילה.
ממצאים אלו מערערים את התזה ההיסטוריוגרפית
האמורה של יעקב כ"ץ, שכן הממצאים מראים כי החומרות והרחקת המשומדים היו
מושרשות ועמוקות כבר בעיצומם של ימי הביניים וזכו לגיבוי מלא של האליטה הרבנית.
יתרה מזו, המחבר מראה כי המסורת האשכנזית המחמירה הזו נדדה במאות ה־14 וה־15 גם
לחכמי ספרד, אשר אימצו את קטעי התוספות הללו כדי להתמודד עם התגברות תופעת
ההשתמדות. בסופו של המסע "חזר" המנהג למקומו – חכמים במזרח אירופה של
המאה ה־16 הסתמכו על דברי ה"נימוקי יוסף" שהביא בשם "תוספות
אחרונות" את הדעה שמשומד שחזר צריך לטבול משום מעלה, זאת למרות שחלקם לא ידעו
שמקורותיו אשכנזיים בתכלית.
זהו ספרו השני של קנרפוגל המתורגם לעברית ורואה
אור בשנה זו (ראו סקירת הספר "עולמם של בעלי התוספות"). לטעמי, הכתיבה
של קנרפוגל מסורבלת מעט, ובספר שלפנינו גם מלאכת התרגום אינה עושה עמנו חסד. עם
זאת, הספר אינו ארוך (205 עמ') ומתמקד בנושא אחד בלבד, כך שלמיטיבי לכת המאמץ
ישתלם. יישר כוח למחבר, ויזכה להגדיל תורה ולהאדירה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה