ספרים וכתבי יד: סקירות ואנקדוטות

  אורי אהרן | חן המקרא והִדורו כמעיָן: להבנת עומק הכתוב בתורה על פי טעמי המקרא ראובן מס; ירושלים תשפ"ו ספר ייחודי המפרש עניינים רבים על פי טעמי המקרא ומסודר לפי פרשיות התורה. בעזרת מקרי מבחן מעניינים ודוגמאות רבות הוא מוביל את הקוראים דרך כל טעמי המקרא וסימני הפיסוק המקראיים. כך למשל בפרשת השבוע, פרשת תולדות, המחבר מציין את קיומו של הטעם הנדיר "מרכא־כפולה", המופיע חמש פעמים בתורה. בפרשתנו הוא מופיע בפסוק "וַיֹּ֗אמֶר הַגִּ֤שָׁה לִּי֙ וְאֹֽכְלָה֙ מִצֵּ֣יד בְּנִ֔י לְמַ֥עַן תְּבָֽרֶכְךָ֖ נַפְשִׁ֑י וַיַּגֶּשׁ־לוֹ֙ וַיֹּאכַ֔ל וַיָּ֧בֵא ל֦וֹ יַ֖יִן וַיֵּֽשְׁתְּ" (כז, כה). הוא מראה כי בכל המקומות בא דרגא לפני המרכא־כפולה, ושניהם ביחד מחליפים את המרכא המשרת לפני הטפחא שבא בסמוך לסוף הפסוק. לדבריו, "בחמשת הפסוקים שבנדון הנציחו חכמי המסורה ברצף הטעמים הנדיר: דרגא מרכא־כפולה טפחא, מצב של 'עיוות' בזמן 'הווה' בהבנת המצב, המעמד, המתרחש, הנסיבה והקורה לאשורם, ולתת לעיוות לגיטימציה כביכול, בניגוד לכוונה האמיתית, לצדק ולמציאות כפי שיועד ונקבע לעתיד...

  מאיר בן שחר | נהר זיכרון וסכר שכחה: זיכרונות החורבן השני בחברה היהודית בשלהי העת העתיקה יד בן־צבי; ירושלים תשפ"ו   "מעשה באשה אחת שהייתה בשכונתו שלרבן גמליאל והיה לה בן תשחורת ומת. והייתה בוכה בלילות, והיה רבן גמליאל שומע את קולה, ונזכר חרבן בית המקדש, והיה בוכה עד שנשרו ריסי עיניו. וכיון שהרגישו תלמידו כן, עמדו ופנו אותה משכונתו" (איכה רבה א, ב). זהו אחד הסיפורים המזעזעים על הזיכרון היהודי בדור שלאחר חורבן הבית. למרות השתקת הזיכרון של רבן גמליאל, יהודים זכרו ועדיין זוכרים את החורבן. כיצד נבנה זיכרון החורבן בתקופת חז"ל? בספרו החדש, מבקש מאיר בן שחר לתאר את תולדות הזיכרון של החורבן, במאות השנים הראשונות שלאחריו בחברה היהודית בארץ ישראל ובבבל. "הזיכרון איננו רק שומר את סיפורי העבר, אלא גם, ולעיתים בעיקר, מעצב את ההווה ומתווה דרך לעתיד. על כן אין זה מפתיע שהעבר סופר מחדש ובאופנים שונים על ידי קבוצות יריבות, וכי שינויי העיתים הביאו עימם גם תמורות בדרכים שבהן זכרו והבינו את אירועי הימים ההם" (גב הספר). המבוא סוקר את תשתית התאוריות בחקר הזיכרון המשמש...

  משה בר־אשר | תורת ההגה של לשון התנאים מוסד ביאליק; ירושלים תשפ"ה   לפי כללי האקדמיה ללשון עברית, שבשנים האחרונות אף טורחת לפרסם זאת שוב ושוב, הכתיב הנכון הוא "אימא", ובניקוד "אִמָּא". ובכל זאת, רובנו מעדיפים את הצורה החסרה "אמא", שהרי אמא יש רק אחת. אחת הסיבות לכך היא שמדובר במילה נפוצה מאוד, ובמקרים כאלו אנו מעדיפים לשמר את הרגיל והמוכר.תופעה כזו מצויה גם בספרות חז"ל, כפי שמראה פרופ' משה בר־אשר. בלשון חכמים, בינוני פועל של בניין קל נכתב ב־ו' בקביעות, למשל אוֹכֵל, שׁוֹמֵר. אך תופעה מעניינת היא שמילים נפוצות במקרא שומרות על כתיבן המקראי גם בספרות חז"ל. כך למשל השם כהן, שהוא בינוני פועל הנפוץ מאוד במקרא ותמיד בכתיב חסר, שומר על הכתיב החסר שלו גם בספרות חז"ל. ואולם כל זה באשר לצורת היחיד והרבים – כהן, כהנים. לעומת זאת, צורות הנקבה שאינן מתועדות במקרא, מתועדות במשנה כמה פעמים בכתיב מלא: כוהנת, כוהנות. פרופ' בר‏־אשר, חתן פרס ישראל, נודע כבלשן מופלג זה עשרות שנים, מתוכן כשלושים שנות כהונה כנשיא האקדמיה ללשון. ספריו ומאמר...

את יובל פלוטקין גיליתי במקרה בכתבה ברשת, ומאז אני עוקב אחריו ברשתות ובתוכניות שבהן הוא משתתף. השבת קראתי את ספרו החדש, " למה לקרוא, או: איך לחיות פעמיים " (רדיקל, 2026), ושמחתי להשתכנע לעשות את מה שאני עושה בכל מקרה. הספר כתוב בסגנון אישי ורגיש, ולאורך הפרקים מבקש לשכנע אותנו לקרוא. את הסיבות לכך הוא מציג דרך דוגמאות של ספרים מובחרים שפגש במהלך השנים. קודם כול צריך לומר שמדובר בספר יפהפה מבחינה חיצונית: פורמט כיס, כריכה יפה, ומעל הכול – עיצוב גרפי של שערי הפרקים בהשראת קלאסיקות ספרותיות שעומדות במרכזם של אותם פרקים. למשל, הכריכה של "המשפט" לקפקא, "כוכבים בחוץ" לאלתרמן או "אלה תולדות" של אלזה מורנטה (על ידי המעצב עידן אפשטיין). מרוב היופי הסכמתי אפילו לסלוח על השימוש הנפשע בגופן Times New Roman . לגוף הספר: אדם משוכנע כמוני אינו יכול לשפוט אם הספר באמת משכנע. מאידך, מי שאינו קורא – גם לא יקרא את הספר הזה. לכן בעיניי הוא בסופו של דבר ספר קריאה יפה ומרגש. כמו במועדון קריאה, כיף לבלות בחברת חובבי קריאה כמוך, ובוודאי לקרוא משפטים כגון: "בעמו...

  שמחה עמנואל | טוב אחרית דבר: שינויים שעשו שלושה חכמים בספריהם מאגנס; ירושלים תשפ"ו   בעיסוקיי בהפקת ספרים נתקלתי לאורך השנים לא פעם בשאלה מה עושים עם ספר שנפלו בו שגיאות. המחבר כבר הדפיס אלף עותקים ואלו נפוצו לכל רוח. קיימת אפשרות לפרסם מהדורה מתוקנת, אבל העותקים הישנים כבר לא יתוקנו. קיימת גם אפשרות לפרסם דף תיקונים בתקווה שכמה שיותר רוכשים יצרפו אותו לספר שברשותם. כעת נחשוב על אותה שאלה בימי הביניים, טרום עידן הדפוס. הגבול בין "הספר" עצמו לבין ההגהות בכתב יד שעליו אינו כה ברור. גם לאחר שהחיבור חתום, עשוי המחבר להוסיף עליו או להגיהו. כאשר הספר נפוץ לכל עבר, הוא יכול לשלוח מכתבים ואגרות בבקשה לתקן את הספר. המצב טוב יותר כאשר הספר טרם הופץ. אף שמעתיקים מקצועיים כבר העתיקו את הספר, ביוזמת המחבר או ביוזמתם של אחרים, הרי שלאחר סיום הכתיבה נוצר צורך לתקן או להוסיף. בתיקונים כאלו עוסק ספרו החדש של פרופ' שמחה עמנואל. כמקרי מבחן בחר להתמקד בתיקונים שעשו שלושה מחברים בחיבוריהם: ר' יצחק אלפסי – הרי"ף – בספר ההלכות הנודע שלו, אשר בסוגיות רבות חזר בו וביקש לתק...

  גלעד צוקרמן | ישראלית שפה יפה עם עובד; תשס"ט   לפני כמה חודשים סקרתי את ספרה של רותי ברדנשטיין, "טעות לעולם חוזר.ת", וכתבו לי כמה קוראים שכדאי שאקרא את ספרו של צוקרמן. הקשבתי לעצתם החכמה ולאחרונה סיימתי לקרוא את הספר. גם צוקרמן הוא חסיד גדול של טענת "דוברים ילידים אינם טועים", אבל טענתו איננה שבעברית יש מקום למשלבים שונים, אלא שהעברית שבפינו אינה עברית כלל ועיקר. את השפה שלנו הוא מכנה "ישראלית" – שפת כלאיים המושפעת מהעברית אבל גם משפות נוספות, בעיקר מהיידיש ואחיותיה שהיו לשונם של מחיי השפה. הוא מראה כיצד ה"ישראלית" שואבת מיידיש בהגייה, באינטונציה, במורפולוגיה, בתחביר ובאוצר המילים. מבחינה טכנית צוקרמן מציב טענות מרשימות מאוד. חשבתי לדון בדבריו באריכות, אך אז ראיתי שהרשת מלאה בסקירות, ביקורות ודיונים סביב טענתו, וכמעט הכול כבר נאמר (ראו למשל ביקורת חריפה של אורה שורצולד, אורנים, 2 [אוקטובר 2009], עמ' 97–99; המאמר מצוי ברשת ). אסתפק אפוא בכמה הסתייגויות שעלו בי לאורך הקריאה, תוך מודעות לכך שאיני בלשן ושבסופו של דבר מדובר גם בעניין רגשי ...

  מרגלית שילה | המאבק על הקול: נשות היישוב וזכות הבחירה 1917–1926 יד בן־צבי ואוניברסיטת בן־גוריון; ירושלים תשע"ג   את הספר הזה קיבלתי לפני זמן רב, אבל חיכיתי שהקריאה בו תהיה בגדר אקטואליה. ובכן, לאחר המתנה ארוכה למדי הבחירות שוב בפתח, והפעם על הפרק: נציגה במפלגה חרדית – מותר או אסור. דיונים כאלו הם ההזדמנות לחזור לספר שלפנינו, הסוקר את המאבק של נשים פמיניסטיות על הזכות לבחור ולהיבחר ל"אסיפת הנבחרים", זו שקדמה למוסד הכנסת, בין השנים 1917–1926. ההתארגנות של אותן נשים התחוללה על רקע המאבק האוניברסלי למען שוויון זכויות לנשים, ומתוך הבנה כי בארץ ישראל שואף לקום יישוב יהודי דמוקרטי. מי שהתקומם נגד מאבק זה, היו הנציגים והרבנים הדתיים והחרדים. מדובר בספר מרתק וחשוב, המקיף את הסוגייה על כל צדדיה. הסקירה הבאה תהיה קצת שונה באופייה. לא אסקור את המאבק הרחב על היבטיו הרבים, אלא אעניק הצצה לכמה ציטוטים וטיעונים שנשמעו מפי גורמים רבניים ופוסקי הלכה. ביוני 1918 התקיימה ביפו האספה המכוננת השנייה. מאה גברים ושלוש נשים השתתפו בדיון לגבי הקמת מועצה המבוססת על בחירות שוויוניות. באספה זו הוצג...

  ישראל אורי מייטליס | הצפנת פענח: למדנות פוגשת פילוסופיה מאגנס; ירושלים תשפ"ו   ר' יוסף רוזין (1858–1936), הידוע בכינוי "הרוגוצ'ובר" על שם עיר מולדתו רוגוצ'וב, הפך לסמל של גאונות על־אנושית. יותר משיודעים לצטט בשמו רעיונות – יודעים לספר את סיפורי המופת על גאונותו, כמו למשל את הציטוט הבא המיוחס לביאליק: "מרגוצ'ובי אחד יכולים לחתוך שני איינשטיינים". בימי חייו כתב עשרות אלפי תשובות ובכך נחשב לאחד מפוסקי ההלכה שהשיבו את מספר התשובות הגדול ביותר בתולדות כתיבת השו"ת, אלא שכתיבתו מצטיינת בקצרנות מופלגת ויש מן התשובות שאינן מכילות אלא מילים בודדות. שמורה בזיכרוני חוויית לימוד מאתגרת ומהנה עם חבר, בניסיון להבין תשובה שלו ולפענח את ההפניות הקצרות. התשובות מורכבות לרוב רק מהפניות קצרות לספרות חז"ל. יוצא דופן בין המקורות המצוטטים הוא הספר מורה נבוכים של הרמב"ם. ספר פילוסופי זה מופיע דרך קבע בתוך רצף ההפניות התלמודיות, והשתלב כחלק אינטגרלי מפרשנות התלמוד והעיון ההלכתי שלו. דרכי החשיבה הפילוסופיות של הרמב"ם השפיעו רבות על הרוגוצ'ובר, א...

  יעקב זוסמן | מחקרים ועיונים בספרות התלמודית: אסופת מאמרים המכון למדעי היהדות ע"ש מנדל; ירושלים תשפ"ו   לפני כיובל שנים רעש העולם המדעי נוכח תגלית מעוררת השתאות. על רצפת בית כנסת באתר הארכיאולוגי תל רחוב שבעמק בית־שאן, התגלתה כתובת פסיפס המכילה סוגיה הלכתית העוסקת במעמדה של בית שאן כחלק מ"תחום עולי בבל" לעניין מצוות התלויות בארץ. זוהי הכתובת הארכיאולוגית הגדולה והארוכה ביותר בשפה העברית שנמצאה אי־פעם; היא מכילה 29 שורות ארוכות, ובהן 1,807 אותיות. אך מעבר לאורכה, היא מתייחדת גם מצד תוכנה ההלכתי. רוב הטקסט ידוע לנו ממקורות חז"ל – התלמוד הירושלמי, תוספתא וספרי דברים, ורק הסעיף האחרון וחלק מן הסעיף הראשון חדשים. כיום מוצגת הכתובת במוזיאון ישראל בירושלים, והצפייה בה מרגשת. מי שפענח ופרסם לראשונה את תוכנה של הכתובת היה פרופ' יעקב זוסמן, שהיה אז בראשית דרכו המחקרית באוניברסיטה העברית. הוא ראה בה את העותק הקדום ביותר של חומר המשתייך לספרות התורה שבעל פה, ופרסם עליה שני מאמרים ארוכים ומרשימים. מחקרו העלה כי הטקסט נכתב כנראה זמן לא רב לאחר חתימת היצירה המקור...