אפרים שהם־שטיינר | פשיעה בחברה היהודית בימי הביניים
אפרים
שהם־שטיינר | פשיעה בחברה היהודית בימי הביניים
מאגנס;
ירושלים תשפ"ו
מעשה
באישה ענייה שהתחתנה עם גבר ממשפחה עשירה. אלו היו נישואי תועלת ולא נישואי אהבה:
הצדדים שאפו להפיק רווח מן הנישואים. הגבר לא היה אדם רגיל ורחוק מלהיות בן זוג
אידיאלי, אבל אב האישה הסכים לנישואין, כנראה כדי לקדם את מעמדה החברתי והכלכלי של
המשפחה. ברבות הימים מצבו הנפשי של הגבר התדרדר והוא נעשה אלים. האישה הבינה שמצבו
המידרדר של הבעל עשוי למנוע ממנו לגרש אותה, וחשה שהיא זקוקה לבַטוּחָה. היא פרצה
לבית משפחתו של בעלה ולקחה מספר ספרים, שאותם החזיקה כעירבון לביטחונה הכלכלי
וכמנוף פוטנציאלי במשא ומתן עתידי בדבר ביטחונם הכלכלי שלה ושל ילדיה. כדי לשנע את כמות הספרים
שלקחה, היא ביקשה את עזרתו של בן משפחה שהיה רגיש למצבה.
השאלה
הגיעה לר' אשר בן יחיאל – הרא"ש, החכם האשכנזי שהיגר לאיבריה בתחילת המאה
ה־14. הדיון ההלכתי מעסיק פחות את אפרים שהם־שטיינר, ובספרו החדש הוא מבקש ללמוד
ממקרה זה על גניבות ופשעים אחרים בחברה היהודית בימי הביניים. ספרים היו מצרך
רב־ערך בימי הביניים, מסביר המחבר, ונמנו עם החפצים היקרים ביותר בכל בית שבו
נמצאו. הפקתם של הספרים, שנכתבו בכתב יד על עור או על קלף, הייתה כרוכה בהשקעת זמן וכסף
רבים. היקרים ביותר היו קודקסים מאוירים, אך ספרים באופן כללי היו חפצים נדירים
ויקרי ערך, ולא פלא שהיו מטרה מיוחדת לגנבים, כפי שמשתקף בתשובה ההלכתית של
הרא"ש. ספרות השו"ת מתארת גם שוק ספרים שלעיתים העמיד את הקונים בבעיה
מוסרית. כאשר גנבים גנבו ספר עברי ורצו לדעת את ערכו האמיתי בשוק, הם נזקקו ליהודים,
שיכלו להעריך את שוויו האמיתי. מחברי ספרים הוטרדו מהסחר הלא חוקי בעותקים (לעיתים
קרובות משובשים) של יצירותיהם, והתלבטו רבות בבעיות המוסריות והמשפטיות הכרוכות
בסוגיה זו.
עם בעיה
כזו התמודד, למשל, ר' יום טוב בן אברהם אשבילי (הריטב"א), בן המאה ה־14
מסיביליה. בתשובתו הביא בשם בעלי התוספות, "שאותם ספרים שגונבים גנבים
מיהודים ומוכרים לישראל אחר, שיש לו להחזירם לבעלים בדמים שנתן, דלא מתייאשי
מינייהו, כיון דידעי שסופן לבא ליד ישראל, שכל דבר שסופו לבא לידי ישראל לא
מייאשי" (מצוטט בעמ' 96). כלומר, הריטב"א ממקד את השאלה בסוגיית אבדה
ומציאה, וטוען כי ספרים עבריים יגיעו לבסוף לידיים יהודיות ולכן בעליהם אינו
מתייאש. החותם הייחודי שנשאו הספרים של זמנם, שנכתבו בכתב יד ולפעמים אף הכילו
קולופון המזהה את הכותב, גורם לבעלים שלא להתייאש. אלא שהוא דורש שהבעלים ישלמו
לקונה, כדי שאנשים לא יימנעו מהצלת ספרים מידי גנבים. תשובות בענייני ספרים גנובים
מופיעות גם אצל הרי"ף ואצל הרמב"ם, אך נושא זה הוא רק אחד מני רבים שבהם
עוסק הספר.
*
בעוד השער
הראשון של הספר הוקדש לפשעי גניבה, השער השני מוקדש לרצח. למשל,
"המעשה הנורא מלימוניש" – טקסט עברי בכתב־יד מן המאה ה־13, המתאר
אירועים שאירעו בעיר לימוז' שבמרכז צרפת בשנת 992. האירועים המתוארים משתלבים
ב"סיפור תשועה" שהמספר היהודי מבקש להעביר לדורות, אך סופו של המעשה
נותר בגדר תעלומה, שכן הטקסט מסתיים באופן פתאומי, כנראה משום שהסופר עצר את מלאכת
ההעתקה באמצעה. אך כאמור ספרנו מבקש דווקא את הפשעים המתוארים בסיפור.
גיבור
הסיפור הוא שחוק בן אסתר, יהודי מהעיר בלואה ("בלוייש"; Blois), אשר עזב את הדת
היהודית ואת קהילתו ופנה לעבוד עבודה זרה. כנראה הכוונה היא שדבק בדרכי הנצרות, גם
בלי המרת דת רשמית. עם זאת, הוא זיהה עצמו כיהודי והשתמש בחזותו כדי לנצל קהילות
יהודיות בפשעי מרמה וגניבה. לאחר שגורש מכמה קהילות הגיע ללימוז', שם בחר בתחילה
לשנות את דפוסי התנהגותו, אך לאחר שהתעלה למעמד חשוב חזר להתנהגותו הנלוזה ולביצוע
פשעים שונים. יום אחד התגלע סכסוך בינו לבין שכנו. לאחר ויכוחים רבים, החליט שחוק
לשכור שני גברים מבלואה כדי להורגו נפש. השכן גילה את התוכנית ונשמר מאוד מאותם
שניים שהופיעו לפתע באזור וכנראה ארבו לו. משחלפו הימים וזהירותו התרופפה, הצליחו
השניים לתפוס אותו ולהורגו. אך בטרם נפח את נשמתו הספיק לזעוק לעזרה ולספר כי לא
הייתה בינו לבין הרוצחים היכרות מוקדמת. הרוצחים נמלטו מן העיר לפני שהספיקו לגבות
את התשלום משחוק, וממקום מסתורם על אם הדרך, שלחו שליחים ללימוז' והבהירו כי אם
התשלום לא יועבר אליהם, הם ישדדו נוסעים בדרכם ללימוז'. הקהילה חששה מאוד מן האיום
והחלה לשכנע את שחוק לשלם את שכר הרוצחים. לא רק שהלחץ לא עשה את שלו, אלא ששחוק אף
החל להטריד את חברי הקהילה. הוא הטמין בובת שעווה צלובה בדמות הרוזן בבית הכנסת
המקומי, כדי ליצור ראיה מפלילה שתוביל להאשמת הקהילה היהודית בשימוש באמצעים
מאגיים נגד האדון הפיאודלי המקומי. לבסוף נכשלה מזימתו והקהילה ניצלה, אף שאין
בידינו התיאור המלא של השתלשלות האירועים.
לא
פחות מעשרה עמודים מקדיש המחבר לניתוח פילולוגי ותרבותי של הסיפור הזה, בשיעור
גבוה לאין ערוך מזה של המקורות המחקריים שדנו בסיפור הזה. כל פרט בטקסט נלמד לעומק
ונעשה ניסיון ללמוד ממנו על דפוסי פשיעה בחברה היהודית ועל יחס הקהילה לפושעים
ולפשעים. החל בפרטים הקטנים והשוליים, כמו למשל שם הגיבור הראשי ושם אימו, ציון
העובדה שהיה 'ישראל' ולא כהן או לוי, בחירה במליצות מקראיות שונות והעדפתן על פני
אחרות, ועד לרכיבים מהותיים יותר בטקסט, למשל העובדה שיהודי ששאף להרוג יהודי אחר
בכוונת מכוון כמעט תמיד שכר מתנקש לא יהודי לבצע את זממו. בהתייחס לכך שמדובר
בדפוס קבוע המצוי במקורות נוספים, מציע המחבר כמה סיבות אפשריות לכך: יהודים הגיבו
להבחנה המשפטית בין אדם שרצח בעצמו לבין אדם שהיה מעורב בתכנון או בביצוע רצח;
ליהודים לא היה הידע ולא הניסיון לביצוע רצח, וגם לא הייתה להם גישה לנשק ולאימון
צבאי; יהודים ולא יהודים כאחד אימצו את התפקידים שיוחסו להם בדמיון הימי־ביניימי,
וגם אם יהודים יכלו להיות אלימים, לפחות כלפי חוץ שאפו לשמר את הרושם שלחברת הרוב
הנוצרית היה מונופול על אלימות.
*
ומכאן
לשער השלישי בספר, העוסק בפשעי נשים ובפריצות מינית. לשמחתי מצאתי בשער זה מקור
שעסקתי בו בעבר, וכעת זוכה לדיון מעמיק של המחבר. אחת הדרכים שבהן התמודדה הקהילה
הימי־ביניימית עם נשים שהתנהגו בפריצות מינית והרו מחוץ לנישואין הייתה תיוגן
כפורצות גדר, בין היתר באמצעות שינוי משמעותי בטקס ברית המילה, שנועד להבהיר שהילד
הנולד הוא ממזר. תיאור מעניין של טקס כזה מצוי בספר המנהגים של מהרי"ל:
"מעשה ראיתי... מהר"י סג"ל... שאירע לפניו מילת ממזר נולד מאשת
איש... והר"ר גומפרכט אחיו של מהר"י סג"ל היה המוהל והיו מלין אותו
בחצר ב"ה [=בית הכנסת] אצל פתח ב"ה, משא"כ [=מה שאין כן] בכשרים
שמוהלין בפנים אצל הפתח... וצוה לקרא שמו כידור... וצוה הרב לשמש העיר להכריז אחר
המילה לציבור קול רם 'תדעו הכל שהילד הנימול הוא ממזר למען לא יתערב זרעו בזרענו'.
ואמר אלינו מהר"י סג"ל שנתגדל הנער ההוא לבן עשר שנים ומת. וכתבו
למהרי"ל לבשורה טובה שנסתלק ונאסף מתוכנו" (מצוטט בעמ' 248).
המחבר
לומד את הטקסט מילה במילה, ואסתפק בשתי דוגמאות מן הדיון הארוך. במאמר שאני מפרסם
בימים אלה (בדפוס) דנתי במקורו של המנהג לערוך את ברית המילה בבית הכנסת. מהמקורות
ידוע לנו על המנהג רק החל בימי הביניים, ולטענתי יש להקדימו כבר לעת העתיקה. אך
בדברי מהרי"ל קיים דגש נוסף – מקום המילה בבית הכנסת: "בפנים אצל
הפתח", כלומר בסמוך לכניסה לבית הכנסת. אומנם באירוע המתואר ערכו את המילה
בסמוך לפתח מבחוץ, זאת כחלק מהפעולות שנקטו כדי לפרסם את חטאה של האם ואת מעמדו
הבעייתי של הילד, אך אנו למדים מן הטקסט כי המנהג הקבוע הוא למול בסמוך לפתח בית
הכנסת (ולא בסמוך לארון הקודש, כפי שאנו מוצאים בתקופות מאוחרות יותר). המחבר מציע
את הסיבה לכך במילים קצרות: "ככל הנראה בשל הצורך בתאורה".
פרט
נוסף שמאיר המחבר הוא העובדה שאחיו של מהרי"ל, ר' גומפרכט, ערך את ברית
המילה, והוא מעיר כי "איננו יודעים מדוע אחיו של מהרי"ל, ר' גומפרכט,
ערך את טקס המילה. ייתכן כי הוא היה המוהל הקהילתי. אם כן, מדוע הוזכר בשם בטקסט?
האם היה זה משום שהמוהל הרגיל של הקהילה לא הסכים למול את התינוק? האם מהרי"ל
רצה להדגיש את טקס המילה בכך שהגיע בעצמו לטקס ובכך שאחיו ניהל אותו, כדי שיוכל
לגנות את מעשה הניאוף באופן פומבי? ואולי נבחר ר' גומפרכט מפני שרק כך יכול היה
מהרי"ל לוודא שהילד יימול?..." (עמ' 249). די בדוגמאות אלו כדי ללמד על
הדיון הטקסטואלי הרחב במקורות המובאים בספר, גם אם חלק מן השאלות נותרות פתוחות.
*
ספר
זה אינו ספרו הראשון של המחבר, ובמידה מסוימת ממשיך את קודמו – "חריגים בעל
כורחם: משוגעים ומצורעים בחברה היהודית באירופה בימי הביניים" (ירושלים
תשס"ח). המשותף לשני הספרים הוא הניסיון לשרטט את דמותן של שכבות השוליים
בחברה היהודית בימי הביניים. אחד הקשיים המרכזיים העומדים בפני חוקרי היסטוריה
חברתית ותרבותית של ימי הביניים הוא היעדר מקורות. רובם המוחלט של המקורות מגיע
משכבות האליטה של החברה, כמובן נכתב מנקודת מבטם, ועל החוקר מוטלת המלאכה הקשה של
צלילה בין השורות כדי לחלץ ככל האפשר את הגרעין העובדתי. אתגר קשה עוד יותר עומד
בפני המחבר בחשיפת אירועי פשיעה בחברה היהודית. במבוא לספר מביע המחבר את הפחד
שליווה את היהודים מאז ומתמיד מפני עלילות דם המאשימות את היהודים כפושעים
ורוצחים, ואת החשש שנותר עד ימינו מהבלטת תיאורים שעשויים לשמש בידי גורמים
אנטישמיים כדי לקדם את האג'נדה שלהם. המחבר מציין כי אפילו לגבי המחקר הנוכחי יעצו
לו מספר עמיתים לא להתעמק בנושא זה בשל חששות כאלו (אך אינו מסביר מדוע בכל זאת
בחר לעסוק בכך ולהתעלם מקולות אלה).
דוגמה
יפה לחשש כזה נמצאת בקובץ "תשובות חכמי צרפת ולותיר" שהוציא לאור יואל
מילר בווינה בשנת 1881. קובץ זה מבוסס על אוסף תשובות הנמצא בכתב יד מונטיפיורי
98, אלא שלמרבה ההפתעה לא נדפסה בקובץ של מילר אחת התשובות החשובות בכתב היד –
תשובה בעניין שיתוף פעולה עברייני בין שני יהודים לשני גנבים מקומיים לא יהודיים.
קרוב לוודאי שמילר, ששימש אז ברבנות בווינה, בחר להשמיט את התשובה מן הקובץ
שהדפיס, כדי למנוע פרסום של מעורבות יהודית במבצע עברייני עם לא יהודיים כבר בימי
הביניים, בייחוד על רקע פרסומים אנטישמיים שראו אור באותה תקופה.
אין
מדובר בספר סיפורים קליל ומסעיר על פושעים, גנבים ורוצחים בחברה היהודית של ימי
הביניים. כאמור המחבר מתעכב על כל בדל מידע, בוחן אותו באריכות ומחלץ ממנו תובנות
היסטוריות ותרבותיות רחבות. כמו קודמו, גם ספר זה נועד למיטיבי לכת שנכונים להשקיע
בלימוד מעמיק של המקורות. מי שמוכן למסע כזה, עשוי להחכים רבות ולמצוא עניין רב
בעבודתו המרשימה והמדוקדקת של המחבר.
תגובות
הוסף רשומת תגובה