מירב עלמה סבר | איך היא אוחזת

 

מירב עלמה סבר | איך היא אוחזת

ידיעות ספרים; 2026

 

את ספרה החדש של סבר קראתי בשקיקה וסיימתי אותו בתחושת כאב. לפי המתואר על גב הכריכה, "הספר מגולל את סיפוריהן של נשים שמתמודדות עם שבי תודעתי עמוק, החל בפחד להעז לחשוב אחרת, עבור באתגרי הרווקוּת בעולם המקדש נישואין ושמירת נגיעה, ומעודד ילודה מרובה בלחץ חברתי, ועד להתמודדות עם הפקעת ההורות, אלימות או פגיעה מינית בתוך עולם סגור ומסוגר. הסיפורים הללו מפנים זרקור נוקב אל החברה כולה ומראים כיצד גם במחוזות החברה הליברליים ביותר התודעה שלנו היא בת ערובה של פרות קדושות – נתונה לחסדיהן של תפיסות מקובעות, שבויה במרוץ מוכני (!) אחר סטטוס, אמונות ותפיסות עולם, שפחה נרצעת של מסלול חיים שמוכתב מראש".

הספר מורכב מארבעה־עשר סיפורים שחוברו מעדויות רבות של נשים חרדיות, אותן אספה הכותבת לאורך שנותיה ככותבת וכתחקירנית. בין הסיפורים אפשר לפגוש אישה שמתמודדת עם בעל אלים ובהמשך נשלחת לפסיכיאטר מטעם הקהילה שמבקש להשתיק אותה; נערה שנפגעת מינית בביתה והקהילה מגנה על הפוגע כדי להשתיק את הפרשה; אם שמפחדת למחות נגד "דעת תורה", כדי למנוע מבנה הצעיר להפגין ברחובות תוך סכנת נפשות; אישה שמבקשת לטבול במקווה ונתקלת בהתנהגות ברוטלית, חטטנית וחסרת רגישות; מורה חסודה שמשמרת תדמית קשוחה במטרה להעמיד את הדת ואת ההשקפה הטהורה על כנן; אישה חרדית מודרנית שחולשת על צמתים של תעסוקת נשים חרדיות ודואגת לשמר אותן בשכר נמוך ובתנאים נמוכים, הרחק מהחיים שהיא מרשה לעצמה ועוד. הסיפורים נכתבו מנקודת מבטן של הגיבורות, אלא שהחלוקה מאוד ברורה: הנשים מהצד ה"נכון" נשמעות אותנטיות, כנות, כאובות ואומללות מאוד, ואילו הנשים מהצד ה"רע" מוצגות כחסרות רגישות, מעט גרוטסקיות, ציניות ואפילו מרושעות.

סבר גדלה כנערה חרדית בבני ברק, הצביעה ש"ס, וכתבה במשך כמה שנים בעיתון החרדי "יתד נאמן". באופן אירוני, לאחר שבכתבותיה העיתונאיות ובשיריה המרטיטים טרחה להעלות על נס את הנשים החרדיות ולתאר את אושרן העצום בעולם הזה ובעולם הבא, בספרה החדש היא עושה את הפעולה ההפוכה – מבקשת להראות כמה אומללות הנשים החרדיות וכמה הן שבויות בעולם גברי, מניפולטיבי, גזעני, נצלן, פוגעני ומרושע. מלבד הכאב העצום על המצב הבלתי־תקין בעליל שמתואר בספר, ושלכל הדעות מחייב ניעור ושינוי אמיתיים, כאב לי גם על הכשלים שבהם הספר לוקה.

ראשית, הספר מעלה מספר תופעות בעייתיות הקיימות בחברה החרדית לכל גווניה, ונניח לכך שכדי להעצים את הנושאים הללו מוצגים דווקא מקרי קיצון, אבל הוא משלב בהן גם מקרים פרטניים של נישואין אלימים או פגיעות מיניות בצורה לא מאוזנת; ישנו הבדל עקרוני בין בעיות מובנות – כגון נטל מוגזם על נשים, גזענות, החמרת יתר על חשבון הפרט, הקרבת היחיד על מזבח הנורמות החברתיות וצביעות – לבין בעיות שקיימות בכל חברה ורק מקבלות גוון שונה בכל מקום, למשל אלימות זוגית בשם הדת (כאשר לעיתים גם המגדר הגברי נפגע מכך), פגיעות מיניות מבעלי סמכות תורנית או בחסות טוהר השיח, בורות ועוני בשם אידיאלים לא מבוססים וכדומה. כששני הסוגים מתערבבים בלי הפרדה ברורה, הקורא עלול לצאת עם תמונה מעוותת: כאילו כל כאב הוא תוצר חרדי בלעדי, ולא תוצר של מבנים אנושיים שחוזרים על עצמם בצורות שונות בחברות שונות.

שנית, הספר כולו כתוב בנימה מלנכולית מאוד ורצוף תיאורים קורעי לב של דיכוי ואומללות חסרת רגעי נחת וצדדים חיוביים. אחד הפרקים בספר מסתיים כך: "בחרתי להיות אישה חיה. אני עובדת השם, לא עובדת של הממסד... אני חיה בתוך הסתירות, מוצאת את החלקים היפים שחזקי השמיט לי בכוונה" (עמ' 44). רעייתי, שגם עודדה אותי להגיב לספר והשתתפה בכתיבה, הצביעה על השורות הללו ואמרה שחיפשה בספר את החלקים היפים שידוע לה על קיומם הדומיננטי, אך לא מצאה. הכותבת, כמו חזקי, ביקשה לספר לנו "איך היא אוחזת", כלומר "איך נראית החוזקה הזאת, שאינה מקבלת שם, תמיכה, ולעיתים אף לא רגע אחד של הקשבה אמיתית" (עמ' 8), אבל בחרה להשמיט את החלקים היפים. ככל שהספר פונה פנימה כדי לתקן בעיות, יש מקום להתעלמות לרגע מהצדדים החיוביים של התמונה, אך ספר שפונה החוצה ונועד לספק הצצה לעולמן של נשים חרדיות, לא יכול להתעלם מהתמונה המורכבת ומכך שרבות מן התופעות המתוארות הן מחירים שנשים משלמות עבור משהו, בלי לספר לנו מהו המשהו הזה.

שתי הנקודות הללו מטילות צל כבד ומעיק על הספר. דווקא בגלל הכאב האמיתי על כמה מן התופעות הנסקרות בספר, כאב לי כפליים על הטיפול החד־צדדי בהן. לכל מגזר בעיות משלו, אבל לרוב בעיות הן מחיר חברתי או אישי למוצר מסוים, והקשבה אמיתית צריכה לשאול מהו המוצר הזה; האם הוא שווה את המחיר; האם אפשר להשיגו גם ללא המחיר הכבד או לפחות בריכוך שלו.

אסיים בהשוואה קלה לספרים אחרים בז'אנר הזה. כמה וכמה רומנים עלילתיים נכתבו על נשים ונערות חרדיות, רובן בידי יוצאות החברה החרדית. להתרשמותי, במשך השנים הספרות הזאת התרככה והיא מציגה תמונה מורכבת יותר ושופטת פחות. למרות שהספר שלפנינו נכתב כסיפור אנושי מרגש, ולמרות שסבר כותבת את הדברים מנקודת מבטה כבוגרת החברה החרדית, הספר מבוסס, לטענתה, על תחקיר ותשאול של עשרות נשים חרדיות, ועל הציר שבין הספרותי לעיוני הוא מתקרב יותר לקצה העיוני, לשדה הסוציולוגי־אנתרופולוגי. מתבקשת אפוא השוואה לספרות מסוג זה. דומני שהספר הראשון שיצא לאור הוא ספרה של תמר אלאור, "משכילות ובוּרוֹת: מעולמן של נשים חרדיות" (עם עובד; 1992). מאז יצאו ספרים נוספים שלא קראתי, אבל בשנה שעברה קראתי וסקרתי את ספרה של סימה זלצברג־בלאק, "הן עדיין יושבות ותופרות: מעולמן של נשות חסידות תולדות אהרון" (מוסד ביאליק; תשפ"ה). שני הספרים הללו נכתבו בידי נשים לא־חרדיות ששהו כמה שנים בחברה החרדית, ליתר דיוק החסידית, ולהתרשמותי הבינו היטב עד כמה התודעה של נשים חרדיות היא של ביטול עצמי. הבנה זו לא הפריעה להן להגיש בפנינו תמונה מורכבת יותר, המכילה את מלוא הצדדים, החיוביים לצד השליליים, של החברה הזאת.

ההשוואה הזאת מחדדת את ההבדל בין ספרי המחקר הללו לספרה של סבר. אכן ספרה מבוסס על סיפורים אישיים, אבל חוסר השקיפות אִפשר למחברת לטוות כרצונה את הסיפורים המתאימים לחוויה האישית שלה, תוך השטחת המורכבות של התמונה המלאה. בדיוק כפי שנהגה בכתיבתה בעיתונות החרדית, היא נוהגת עתה לאחר ש"גילתה את האור", שני צדדים לאותו מטבע, וכביכול אומרת: עד כה מניתי שבחן של ישראל, מכאן ואילך אדרוש בחולשתן. אלא שאת השבחים שמעו הנשים בבית פנימה, ואילו הציבור הרחב נחשף רק לדברי הגנאי. כקורא חשתי אכזבה גדולה מביקורת חברתית בעלת ערך פוטנציאלי עצום ששכחה מעט את עצמה בדרך. שוב אציין שהספר כתוב באופן מרתק וסוחף, אבל מספרה של סבר למדנו שכשיש ביקורת חריפה אין טעם להתעסק בצדדים החיוביים. אולי בספר הבא.