מנחם קרן־קרַץ | בני ברק: ממושבה דתית לבירת החברה החרדית הישראלית

 

מנחם קרן־קרַץ | בני ברק: ממושבה דתית לבירת החברה החרדית הישראלית

יד בן־צבי; ירושלים תשפ"ו

 

בשנות השלושים של המאה הקודמת הקימו קבוצת הפועלים הציונים בבני ברק 'בית פועלים'. המקום שימש משרד של ההסתדרות הכללית שבה היו הפועלים מאורגנים, אך גם אירח אירועי תרבות ואף את פעילותה של קבוצת הספורט 'הפועל בני ברק', שבחסותה פעלו מגוון ענפי ספורט כמו כדורגל, כדורעף ואתלטיקה.

בתחילת שנות הארבעים שימשו פרדסיה של בני ברק שטחי אימון והתארגנויות של האצ"ל והלח"י, ותושבי העיר סייעו להם באספקת מזון, או שהתירו ללוחמים להטמין בחלקות האדמה שלהם את כלי הנשק האסורים. הרב יוסף שלמה כהנמן, ראש ישיבת פוניבז' הסמוכה לפרדסים שבהם נערכה הפעילות החשאית, העלים עין מהסתרת כלי הנשק, עמד בקשר עם הלוחמים, התיר לכמה מהם לאכול בישיבה ואף בירך אותם להצלחתם. גם החזון אי"ש העלים עין מאנשי המחתרות שהטמינו נשק בסמוך לביתו, ויצחק מאיר, ממטה ההגנה, התייעץ עימו בענייני פעולות צבאיות.

יום העצמאות הראשון למדינה צוין ברוב עם ברחובה הראשי של העיר בני ברק. כרוז מטעם העירייה דיווח על מצעד חגיגי בהשתתפות הצבא, ונאמר בו כי מוטלת חובה על כל תושב להניף דגל לאומי על ביתו. ברחוב רבי עקיבא צעדו ותיקי המחתרות, חיילים משוחררים ואנשי שירותי ההצלה. על הבימה המרכזית ישבו מכובדי העיר, ולצד הברכות, הנאומים והזיקוקים הוקראו גם פרקי תהילים ותפילת 'אל מלא רחמים' לנופלים. בין אלפי הצופים היו גם חרדים וחסידים.

אלו היו שלוש אנקדוטות מתחומים שונים ומתקופות שונות, שהמשותף להן הוא האופי התרבותי והציוני של בני ברק, והעובדה שהעיר הייתה חלק בלתי נפרד מהאירועים ההיסטוריים ומחיי התרבות של ההווי הציוני ושל מדינת ישראל בשנותיה הראשונות. למעשה בבני ברק בתקופת המנדט ובשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, רוב החרדים התלבשו בלבוש דומה לשאר תושבי העיר, הם קראו ודיברו בעברית, עבדו בפרדסים, במפעלים, בחנויות ובמשרדים לצד התושבים החילוניים והדתיים, תרמו את חלקם לביטחון המושבה והיישוב היהודי והיו מעורים בכל ההתרחשויות הפוליטיות ביישוב היהודי. גם רחובות בני ברק נקראו לא רק על שם תנאים, אמוראים, רבנים ואדמו"רים, אלא גם על שם ראשי התנועה הציונית וסמליה המובהקים. דומה שאין צורך להציג בפני הקוראים את מצב העניינים כיום, המנוגד מכול וכול לתמונה ההיסטורית המתוארת לעיל. העיר בני ברק הפכה למעוז החרדיות המתבדלת, ולא ניתן להעלות על הדעת קיומם של סממנים ציוניים או אירועי תרבות וספורט בעיר.

כדי להבין כיצד קרה השינוי בעיר, מוביל אותנו מנחם קרן־קרץ יד ביד למסע מרתק בקורותיה של בני ברק, מאז הוקמה בראשית תקופת המנדט כמושבה דתית צנועה, ועד להפיכתה לעיר בישראל המשמשת כעין בירת החרדיות. לספר מטרה כפולה. מלבד תיאור קורותיה של העיר, הוא מבקש לתאר גם את התפתחות החברה החרדית בישראל, מאז הייתה מרוכזת ביישוב הישן בירושלים בתקופה העות'מאנית, דרך עלייתם ארצה של חרדים מתונים ובורגנים בתקופת המנדט ובשנותיה הראשונות של המדינה ועד להתפתחותה של חברה מרכזית הבולטת בבדלנותה ההולכת וגוברת שבירתה היא בני ברק. כפי שמסביר המחבר בהקדמה, זה אינו ספר מחקר רגיל, וקהל היעד שלו הוא, מלבד אנשי אקדמיה, גם הציבור המשכיל המתעניין בתולדותיה של ארץ־ישראל ובמאפייניה של החברה הישראלית בכלל והחברה החרדית בפרט. הוא מציין, שאפשר לראות בו מעין 'ספר קהילה' לאור העובדה שבני ברק חגגה לא מכבר מאה שנים להיווסדה.

מקורות המידע שעליהם התבסס המחבר מגוונים למדי – ספרים, עבודות מחקר, מאמרים, ספרי זיכרונות, ביוגרפיות, מכתבי רבנים ומקורות ארכיוניים. אך מי שיעיין לרגע קט בספר יגלה בהערות השוליים שימוש יוצא דופן של מאות או אלפי מקורות עיתונאיים, כלליים וחרדיים. בין המקורות הטבעיים והצפויים לספר כזה ניתן היה לציין את הארכיון העירוני, מקור מקובל בכל מחקר עירוני, אלא שלמרבה הפלא, או שלא, הארכיון של העיר בני ברק נעלם או נגנב ממקומו הראוי לו – 'גנזך קידוש השם'. המחבר מספר כי הוסבר לו שרבים מן המסמכים היו חתומים בידי רבנים וראשי ישיבות ובעלי ערך רגשי או כספי גבוה. סביר יותר, כפי שהמחבר עצמו מניח, שרבים מן המסמכים נעלמו משום שהיה בהם חומר שעלול להביך כמה מן הממונים. מחסור זה היווה אתגר ייחודי למציאת מקורות על תולדותיה של העיר, אם כי המחבר ניהל שיחות אישיות רבות עם רבים מתושבי בני ברק או בעלי קשר לעיר, והריבוי המרשים של המקורות האחרים שלו מהווים השלמה מספקת למחסור זה.

לא פעם הבעתי חוסר סבלנות לספרים היסטוריים שהדיונים הפילוסופיים תופסים בהם נתח נכבד על חשבון הצגת המידע ההיסטורי היבש; במקרים רבים ההיסטוריה מרתקת דיה ואינה זקוקה לדיונים מתארכים וטרחניים. דומני שאחת ממעלותיו של הספר שלפנינו היא בדיוק בנקודה זו. עושר המקורות וריבוי העובדות מעמיד מולנו תמונה שלמה שכמעט אינה זקוקה לדיונים ארוכים ומסועפים.

גם כאשר נדרש דיון היסטורי, המחבר עושה זאת בתמצות ובטוב טעם. כך למשל בשאלה שבה פתחתי לעיל, באשר לשינוי הדמוגרפי שחל בעיר, העובדות אינן מספיקות; באותה מידה שבני ברק נעשתה יישוב שכמעט כולו חרדי, היא הייתה יכולה להיות עיר שרוב תושביה משתייכים לציונות הדתית. המחבר מציע שלוש אפשרויות לפשר התפתחות זאת. ההסבר הראשון כרוך בהגירה ממשית של בני הציונות הדתית, לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים שנתפס בעיניהם כנס אלוהי, ועודד אותם להתיישב בשטחי יהודה ושומרון. היישובים החדשים ברמת הגולן, ביהודה ובשומרון, ובחצי האי סיני ובעזה משכו את הצעירים, ביניהם גם ילידי בני ברק שמאסו בחיים הבורגניים בעיר המזדקנת והמוזנחת; ההסבר השני כרוך בסוג אחר של הגירה – עזיבתם של ציונים דתיים את תפיסתם הקודמת וחבירתם למחנה החרדי. תחת החלוציות ההתיישבותית העצימה החרדיות את החלוציות התורנית והאדירה את לומדי התורה, תופעה שעוררה הדים גם בקרב צעירים דתיים וקירבה אותם לציבור החרדי; ההסבר השלישי כרוך בתהליכים חברתיים ודתיים בקרב בני עדות המזרח. בראשית ימי המדינה הם היו נדבך משמעותי בציונות הדתית, אך בעקבות קיפוחם ייסדו לעצמם תנועות פוליטיות נפרדות, כמו תמ"י (תנועת מסורת ישראל) וש"ס, מה שהפחית את עוצמת המחנה הדתי בישראל בכלל ובבני ברק בפרט. זאת מלבד העובדה שהיו מבני עדות המזרח שעברו מן הציונות הדתית אל החברה החרדית.

חציו השני של הספר עוסק בשנות השישים ועד אמצע שנות השמונים. בשנים אלו אירעו תהליכי עומק משמעותיים בהתפתחות החרדיות. שנות השבעים למשל הביאו עמן תופעות חברתיות חדשות בכלל הציבור הישראלי, ואלו השפיעו גם על החברה החרדית. בשנים אלו נדחקו רגליהן של החרדים מהעיר תל אביב והחלה הגירה המונית לבני ברק. פטירתו של הרב כהנמן בסוף שנת 1969 סימלה את סוף עידן המתינות, בד בבד עם דעיכתה של תנועת פא"י המתונה. את השקפתו המתונה של הרב כהנמן תפסו השקפותיהם הקנאיות והמתבדלות של הסטייפלר ושל הרב שך, שגם תפס בהדרגה את מקומו בתפקיד ראש ישיבת פוניבז'. אחד הביטויים העיקריים של ההקצנה היה התגבשותה של ספרות ה'השקפה' – ניסוח כתוב של מערכת הערכים, המבנים החברתיים, העקרונות ההלכתיים ונורמות ההתנהגות בחיי היום‏־‏יום של הציבור החרדי. אם עד כה התפרסמו רעיונות אלו במאמרים בעיתונות, החל בשנות השבעים הם נתקבצו בספרים ובכתבי עת הגותיים, וכך נוצר קורפוס ספרות ההשקפה.

כבר לאחר מלחמת ששת הימים, אך בייחוד משנות השמונים ואילך, החלה תפיסת עולמו של החרדי כלפי הציונות ומדינת ישראל, להיות רכיב מכריע בהגדרתו העצמית ובתפיסה החברתית כלפיו. השקפתו זו השפיעה על שלל רכיבים בחייו: חזותו החיצונית, לבושו וכיסוי ראשו, השתייכותו הפוליטית, מקום מגוריו, נוסח תפילתו, מוסדות החינוך של ילדיו, אי גיוסו לצבא, השתלבותו בחברה הכללית, דרך ראייתו את מי שאינם שומרי מצוות ועוד.

קשה להקיף ספר כה יסודי ועמוס בפרטים. על הציר הכרונולוגי והגיאוגרפי אנחנו מקבלים מידע מרתק על השכונות בבני ברק, על ישיבות ידועות, על מוסדות ומאבקי שליטה, וגם לא מעט על התחדשות החסידות בישראל שבני ברק הייתה המבשרת שלה – לשם האנקדוטה אציין שעל כריכת הספר מופיעה תמונה של בית המדרש הגדול של חסידות ויז'ניץ, ולא של מוקדים אחרים שהיינו חושבים עליהם בהקשר החרדי בבני ברק, כמו למשל ארון הקודש הידוע של ישיבת פוניבז'. אולי הדבר מסמל את מקומה הרחב של החסידות בהתפתחות החרדיות בבני ברק.

כבר סיכמתי בעבר את רשימת ספרי המחקר העיקריים שנכתבו על החברה החרדית, מרביתם מסודרים לפי נושאים ובחלקם ניתנת גם סקירה היסטורית־‏כרונולוגית. הספר שלפנינו ייחודי מכמה בחינות.

ראשית, בעושר המקורות העובדתיים כפי שציינתי. חקר החברה החרדית סובל מעודף תיאוריות לעומת מחסור בתיעוד עובדתי, וזאת לא בהכרח באשמת החוקרים. רוב הארכיונים סגורים, המקורות הפנימיים אינם נגישים דיים לאנשים מבחוץ, העיתונות החרדית ההיסטורית קשה להשגה והדמויות המרכזיות לא ששות להתראיין. בנוסף חוקרים נוטים לעשות שימוש במקורות תורניים המציגים את הרצוי, וכידוע החברה החרדית מצטיינת בהפקת מקורות ספרותיים שהפער בין הרצוי, המיוצג בהם, לבין המצוי רחוק מאוד. מעטים החוקרים שיודעים לשלב בין עושר נתונים לחדות מחשבתית. ספר זה בעל ערך רב בעצם הגשת כרוניקה סדורה ועשירה, המניחה בסיס מוצק לשפע מחקרים בנושאים שונים כמו כלכלה, דמוגרפיה, תאולוגיה וחינוך.

שנית, הספר ראשון מסוגו בכך שבוחן את החברה דרך הגיאוגרפיה שלה, ובבחירה של מרחב אחד בולט לאורך המאה העשרים. לבחירה זו ישנם מחירים מסוימים, שהרי ידע רב על התגבשות החברה החרדית שייך למרחב שמחוץ לבני ברק או מחוץ לטווח הזמן של הספר. למרות זאת, בני ברק בתקופה זו היא מיקרוקוסמוס של החברה החרדית והתפתחות הרעיונות והערכים העיקריים שלה אשר משפיעים על כל הציבור החרדי גם במאה ה־21. לדברי המחבר, בפרק הסיכום, ספר זה מניח תשתית לחקר ההיסטוריה הגיאוגרפית של החברה החרדית בישראל בכלל ושל בני ברק בפרט.

לבסוף, הספר הזה נגיש גם לחרדים עצמם, לא רק בגלל סגנונו הנינוח והלא־שיפוטי, אלא כי חרדים מתקשים לקבל תאוריות מחקריות המבוססות על קריאה חלקית וחיצונית של המקורות, ואילו ספר זה עיקרו תיאור עובדתי "נקי" שהמסקנות עולות בו מאליהן. לא פחות חשוב מכך, הספר מצטיין בכתיבה קולחת, קלילה ומרתקת.