מאיה שבת | מחוץ למחנה: שמעון ברנפלד, ביוגרפיה (1860–1940)
מאיה שבת | מחוץ למחנה: שמעון ברנפלד, ביוגרפיה
(1860–1940)
מאגנס; ירושלים תשפ"ו
בשמו של שמעון ברנפלד נתקלתי לא
מעט בספרי היסטוריה. אך למרבה הפלא אני בעיקר זוכר את "ספר הדמעות" שכתב
כדוגמה שלילית בהקשר לעמדתו הידועה של סאלו (שלום) בארון נגד מה שכינה
"התפיסה הבכיינית של ההיסטוריה היהודית". לא הייתה זו עבורי הפתעה לגלות
שהתמה של "האיש הדחוי" או "הפרש הבודד" לוכדת את הביוגרפיה של
שבת ואף העניקה לה את שמה "מחוץ למחנה". מי היה שמעון ברנפלד?
ברנפלד נולד לאב מורה שנמנה על משכילי גליציה ואף
חינך את בניו ברוח ההשכלה המתונה. הוא החל את דרכו כמורה מחנך, ובד בבד החל לעסוק
בתרגום ובכתיבה. במהלך חייו חיבר למעלה מעשרה ספרים שעסקו בהיסטוריה
ובפובליציסטיקה. אך דרכו לא הייתה קלה כלל וכלל. הוא ספג דחיות ומחלוקות רבות
באופן חסר תקדים. כך למשל בשנת 1880 עבר לברסלאו מתוך שאיפה ללמוד בבית המדרש
לרבנים ובאוניברסיטה אצל גרץ, אך השניים לא הסתדרו ובעקבות חיכוכים שונים הוא עזב
את העיר. כפי שתיאר לימים, כ"גליצאי" הוא חווה דחייה עמוקה מיהודים
מערביים, והמאמצים שלו לחוש "שייך" לא צלחו. באופן דומה תיאר פעם כי
"המלומד משה שטיינשניידר קצף מאד על 'הצעירים הגליצאיים' הבאים לגרמניה
'להפוך את הקערה על פיה'. עברתו זו שמר לי עד יום מותו..." (מצוטט בעמ' 31).
גם בברלין, במקום להשתייך באופן טבעי לחבורות ידועות של סופרים ומשכילים, כמו אחד
העם, יוסף קלוזנר, חיים נחמן ביאליק, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי או ראובן בריינין, או
לאנשי "חכמת ישראל" דוגמת אהרן קמינקא, שמואל קרויס ומרדכי זאב ברוידא,
הוא לא הצליח להשתלב בקבוצה כזו ואף מצא עצמו פעם אחר פעם מותקף מכיוונם.
בביוגרפיה היפה שכתבה, מאיה שבת מנסה להבין את
הגורמים השונים שהביאו לכך שחוקר מלומד וכותב פורה זה מצא את עצמו "מחוץ
למחנה". ובכן כמה נקודות שבר עמדו לו לרועץ. ראשית, הוא התבטא ברדיקליות נגד
גרץ שלטענתו הוליד בקרב הדור החדש התלהבות לאומית שגויה, ולצדו הרצל שקידם את
רעיון הלאומיות לכדי מעשה נמהר ומהפכני מדי. לא פעם התבטא בקנאה ובתחושת נחיתות
כלפי הרצל: "שאלמלא הייתי ילד פולין... כי אז היו 'ישרי לב' מבין 'אחינו אנשי
גאולתנו' [-רמז ליהודי האימפריה הרוסית שהעריצו את הרצל] נוהגים בי כבוד, כאשר הם
מנשיאים לעילא ולעילא את מורנו ורבנו רכב ישראל ופרשיו בוצינא קדושנו נר ישראל
והדרו כבוד הרב רשכבה"ג רבנו תיאודור הרצל שליט"א, כי הכל מודים שגדול
אני ממנו בתורה ויראת שמים, ואלא מה? שהוא כותב בלעז ('משמאל לימין' כדברת
יל"ג), גם אני זכיתי לזה, ובעיקר הייתי לסופר במ"ע לועזי גדול, אשר
כמדומה זה הוא כל כבודו של הירצל, אשר כל אנשי דורנו כורעים ומשתחווים לפניו"
(עמ' 97). להתקפותיו אלו יש לחבר את התקפותיו הקשות נגד העיתונות העברית, ובייחוד
אליעזר בן־יהודה, ונגד איכרי ארץ ישראל, שלשם הגשמת האידאלים הלאומיים שלהם הפכו
לשנוררים והביאו תרבות של עבדות ושפלות מוסרית.
בנוסף הוא ניהל פולמוס נגד מיכה יוסף ברדיצ'בסקי
והאשים אותו ואת חבריו בחיקוי זול ומזויף של התרבות הגרמנית. כן היה מעורב בפרשיית
הורוויץ־לזר, שני סופרים עבריים שנשאבו למערבולת של השמצות הדדיות קשות, שבמהלכה
הופצה נגדו שמועה שאולץ לסיים את כהונתו הרבנית בבלגרד בשל מעילה בכספי ציבור.
מוקד חיכוך נוסף עלה בביקורת המקרא הקיצונית שלו שהקימה נגדו סופרים כמו אחד העם
שניסו לרסן אותו בטענה שביקורת כה קיצונית מערערת על היסודות הלאומיים, ועל מוקד
זה עוד ידובר להלן.
הפרק האחרון בספר נקרא "רקוויאם אחרון,
1918–1940", והוא סוקר את שנותיו האחרונות של ברנפלד, במהלכן גם הוציא את
חיבורו הנודע "ספר הדמעות", שלושה כרכים המכילים עשרות רבות של קינות
ופיוטים, מקורות היסטוריים ותעודות, כתובות שהועתקו ממצבות ופנקסי חברה קדישא.
פעולת החקיקה בזיכרון הלאומי של צרות ורדיפות היא תופעה עתיקת יומין, וניתן למנות
עוד חיבורים רבים שמתמקדים ביזע ובדמעות. תופעה זו נתקלה לימים בביקורתו הידועה של
סאלו בארון על מה שכינה "היסטוריה בכיינית", ובמאמציו לכונן את
ההיסטוריוגרפיה היהודית דווקא דרך שיאיה התרבותיים (אני ממליץ על קובץ מאמריו של
בארון בעברית, 'ממדיה העולמיים של ההיסטוריה היהודית', שזר: ירושלים תשנ"ו –
בו מופיע גם דיון בעמדתו של בארון ובתמורות שחלו בה). יצחק (איסמר) שורש זיהה את
ברנפלד כמייצג מובהק של ההיסטוריה הבכיינית. בפועל, דווקא ספר זה שהוא בעיקרו
אנתולוגיה, שאומנם משקפת עמדה אך אין בה כתיבה עצמאית, הפך להיות החיבור העיקרי
המזוהה עם ברנפלד, וזכה לתפוצה רחבה ולהערכה גם בקרב מלומדים.
חיבור אחר של ברנפלד התקבל באופן שלילי ביותר,
ואולי בו דווקא יש לראות את דחייתו של ברנפלד "מחוץ למחנה" גם לאחר
מותו. בשנים אלו הוציא לאור ברנפלד את חיבורו "מבוא ספרותי־היסטורי לכתבי
הקודש" בארבעה כרכים (תרפ"ג–תרפ"ט). בחיבור זה פרש את השקפתו
ההיסטוריוגרפית ביחס להתפתחותן של השפה העברית וספרותה. עמדותיו נתפסו כקיצוניות,
בין היתר כיוון שערער על קיומו הגשמי ועל הנרטיב של משה רבינו, ואף הציג תיאוריות
בחקר המקרא לפיהן ספרי המקרא נוצרו בזמן הגלות. עֶמדה זו עמדה בניגוד לתפיסות
הלאומיות שראו במלכות בית דוד תקופה של יצירה ושגשוג תרבותי ומדיני, ובוודאי נתפסה
כאפיקורסית בעיני כותבים אורתודוקסים אשר מיהרו להחרים את כתביו. אחד המתנגדים
הגדולים לדבריו היה יוסף קלוזנר, שבהרצאה בפני סטודנטים באוניברסיטה העברית התבטא
קשות נגד הספר: "יש להתייחס לספריו בזהירות, ביחוד לספריו המדעיים: אור וחושך
משמשים בהם בערבוביה... הספר הגדול 'מבוא לכתבי הקודש', עבודה ענקית הושקעה בו,
ואף על פי כן אין אנו יכולים לומר לסטודנט: קח לך את הספר כמו שהוא והשתמש בו...
לפי דבריו, יש חלקים ידועים בתנ"ך, שהם מסוף בית שני. דבר זה לא עלה על דעתו
של אדם שהוא מכיר בתקופה זו באמת ומוציא משפט על התנ"ך בזהירות" (עמ'
207–208). העובדה שקלוזנר ראה לנכון לבקר בפומבי מחבר שיצירתו בעלת ערך מדעי
מפוקפק, מלמדת כי התלמידים במוסד הירושלמי עשו שימוש בחיבוריו של ברנפלד כמקור
סמכות מדעי גבוה.
ביקורת חריפה נוספת נשמעה מאת חוקר המקרא ואיש
האוניברסיטה העברית משה צבי סגל, שבתגובה להתבטאותו של ברנפלד כי הנביא יחזקאל לקה
בזקנותו במחלת נפש שממנה נבעו חזיונותיו, טען כי ברנפלד אינו אלא "סופר
מהביל" אשר "השליך שיקוצים על הנביא, ולדבר עליו דברי בלע באופן גס שהיה
מבייש אף את שונאי ישראל המובהקים" (עמ' 210). בדבריו בהמשך ביטא חשש אמיתי
מקיומם של חיבורים כאלו שנכתבו על ידי סופר מובהק ואשר מורים ותלמידים רגילים להשתמש
בהם.
אך למרות ההסתייגויות הללו, שבת מציינת כי
בחינת עלוני הוצאות הספרים מתקופה זו, חושפת כי חיבוריו של ברנפלד זכו לפופולריות
גבוהה באירופה ובארץ ישראל. שנת השבעים של ברנפלד אף צוינה בעיתונות העברית
והלועזית, בכינוסים שנערכו לכבודו ואף במרחבים פוליטיים ולשוניים שבהם לא היה פעיל
כלל. ולמרות זאת, כותבי ההיסטוריה הם המנצחים כידוע, והדימוי שנותר מברנפלד הוא של
זקן, גלותי ופופולריזטור, אולי גם בזכות קלוזנר שכתב את ערכו באנציקלופדיה העברית
"ובחר לתאר את כתביו באופן שטחי ושגוי, תוך שהוא מעקר את ייעודם ומותירם
ככותרת שטחית ודומעת ההולמת את הגלותיות אשר ייחס לו", כפי שמסכמת שבת (עמ'
237).
הסיום היפה של הספר מותיר עבורנו לקח חשוב שקשה
להתעלם ממנו: "ברנפלד, אף שהוא מגלם בדרכו המפותלת גיבור טרגי המביא על עצמו
את אסונו, יכול לעורר גם היום שאלות ותמיהות על הדרך שבה מתקבלת ביקורת אישית
ופוליטית כעובדה מדעית שאין עליה עוררין, וכך הופכת דמותו לתמונת־ראי, תמרור אזהרה
ולקח היסטוריוגרפי ואנושי, עצוב משהו, עבורנו".
סקירה מאוד יפה הרב משה
השבמחק