בן־ציון קליבנסקי | כצור חלמיש: תור הזהב של הישיבות הליטאיות במזרח אירופה
בן־ציון
קליבנסקי | כצור חלמיש: תור הזהב של הישיבות הליטאיות במזרח אירופה
שזר;
ירושלים תשע"ד
אחד
המוסדות המפוארים שקמו לעם היהודי בימי גלותו הוא מוסד הישיבה. "מימיהם של
אבותינו לא פסקה ישיבה מהם", אמרו חכמים. אבל מוסד הישיבה בצורתו הליטאית הוא
יצירה שונה ומשודרגת. שינויים רבים חלו במבנה הארגוני של הישיבה, באפיקי הכלכלה
שלה, בתוכניות הלימודים, במאפייני התלמידים ועוד. בראשית המאה הקודמת הגיעו
הישיבות הליטאיות לשיא פריחתן, והן פעלו גם בתנאים קשים בין מלחמות העולם. ספרו של
קליבנסקי מבקש לשרטט את מפת פעילותן של ישיבות אלו ואת הנושאים המרכזיים הכרוכים
בהווייתן.
הספר
מכיל מבוא ושלושה חלקים. החלק הראשון, "התייצבות ושברה", נועד לסכם את
התקופה הראשונית של עיצוב ישיבות ליטא, כלומר עד למלחמת העולם הראשונה ובזמן
המלחמה עצמה. החלק השני, "התבססות והתרחבות", עוסק בהתחדשות עולם
הישיבות לאחר המלחמה, ובמגמות שונות של התפשטות בעולם הישיבות, למשל תנועת נובַרדוק
שפתחה ישיבות רבות באזורים מגוונים, ישיבות ליטאיות שבהן למדו חסידים או שהוקמו
באזורים חסידיים, ישיבות חסידיות נוסח ליטא, וגם על השלוחות של הישיבות בארץ ישראל
ומשמעותן האידאולוגית.
שני
החלקים הראשונים מכילים נתונים ושמות רבים מאוד, והריבוי הזה עשוי להקשות על קריאה
רציפה. אך יותר משהוא נועד לקריאה לשם הנאה, הוא משמש מפה ייחודית ביותר לעשרות או
למאות ישיבות שהיו פזורות במזרח אירופה. אדגים זאת בשאלה משפחתית היסטורית שהעסיקה
אותי בתזמון מעניין - בעת שקראתי את הספר.
במשפחתנו
היה ידוע כי סבינו למד בישיבת "אוהל תורה" בברנוביץ ובישיבות נוברדוק
שבפינסק ובביאליסטוק. אלא שלפני שנים רבות הראה לי אבי מכתב שכתב סבי לאחיו בשנות
השלושים, ובו הוא כותב: "עכשיו אני נמצא בלוצק לומד אני בהישיבה פה...".
מניין הגיע ללוצק? ובכן, עיון בספר מגלה את פתרון השאלה. בפרק הרביעי דן המחבר
בתלמידים חסידים שלמדו בישיבות ליטאיות, בהם תלמידים מתושבי פלך ווהלין שבתחום
המושב. בפלך זה הוקמו שתי ישיבות נוברדוקאיות באופיין. אחת מהן בלוצק ביזמת הרב
אברהם יפהן, שהעמיד בראשה את הרב משה רייז. למעשה כבר בשנת 1922 ייסד הרב רייז
ישיבה גדולה בפינסק, ובשנת 1927 העבירה לצ'כנוביץ שליד ביאליסטוק. בשנת 1928 העתיק
את הישיבה, יחד עם כמה מתלמידיו ובצירוף בחורים מהישיבה המרכזית בביאליסטוק -
ללוצק. מנתונים אלו למדתי כי סבי למד בעיקר בישיבות נוברדוקאיות, וישיבת לוצק
שתיאר במכתבו הייתה אחת מישיבות אלו.
לעומת
שני החלקים הראשונים של הספר, החלק השלישי מעניין יותר. חלק זה סוקר בהרחבה את
מאפייני עולם הישיבות כפי שהתעצב בשנים אלו ובמובנים רבים השפיע על מבנה הישיבה עד
ימינו אנו. ראשיתו דן במבנה המוסדי של הישיבות, בארגון "ועד הישיבות",
במקורות הכלכליים, בארגוני סיוע ועוד.
פרק
מעניין במיוחד מוקדש לתוכני הלימודים בישיבות. עד לסוף המאה ה־19 עולם הישיבות לא
הכיר לימוד שאינו העיון התלמודי. לקראת סוף המאה הופיעו כמה חריגות. בשנת 1882
ניסה הרב יצחק יעקב ריינס לשלב לימודי חול בסיסיים בישיבה שהקים בעירו שוונצ'ין,
אך קמה לו התנגדות רבה בקרב חוגים אורתודוקסיים וכעבור שנתיים נאלץ לסגור את
ישיבתו. מנגד קמה באותה שנה ישיבת סלבודקה, אשר חרתה על דגלה את לימוד המוסר.
בשנים הבאות פרץ המוסר את גבולות הישיבה, וכאשר הוא החל נפוץ בישיבות נוספות, קם
פולמוס המוסר הנודע של שנת 1897. אלא שבתקופה המהפכנית של 1905, כאשר ישיבות כמעט
קרסו עקב השפעתן החזקה של התנועות הרדיקליות, הסוציאליסטיות והציוניות, שככה
המחלוקת ויתרונה של דרך המוסר הוכח. אך גם שיטת המוסר לא הייתה בעלת צבע אחיד,
ובמשך השנים התפתחו מתוכה כמה זרמים: הדרך הקלמאית, הדרך הנוברדוקאית והדרך
הסלבודקאית, והמחבר מקדיש לכל אחת מהן מספר עמודים.
במקביל
למהפכת המוסר החלה לחלחל לישיבות גם שיטת לימוד חדשה – "דרך ההבנה" –
שהתבססה על ניתוח אנליטי מעמיק של הסוגיות התלמודיות. גם שיטה זו סחפה רבים, עד
שכבר לפני מלחמת העולם הראשונה הייתה השיטה נפוצה בישיבות רבות. לאורך הפרק סוקר
המחבר דיונים רבים שלוו לשיטות החדשות, וגם למתח בין לימוד פונקציונלי "הלכה
למעשה" לבין השאיפה ללמוד "תורה לשמה".
פרק
לא פחות מרתק מוקדש ל"תלמידים" – הבסיס והגוף של הישיבה וגם הגורם שקבע
את גורלה לשבט או לחסד. מתברר כי לאחר מלחמת העולם הראשונה חלה תמורה במבנה
הארגוני של הישיבה הגדולה. אנו מכירים את הסיפורים על ילדים בגיל בר־מצווה שכבר
למדו בישיבה לצד בחורים מבוגרים, אך תופעה זו הלכה ונעלמה בשנים אלו לאחר שהוצב
חיץ פנימי במוסד הישיבה בין "הישיבה" הרגילה לבין "הישיבה
הקטנה" שנועדה במיוחד לצעירים, חיץ שהתקבל ורושמו ניכר עד ימינו. הבנתו של
שינוי זה שופכת אור על שאלה שמציב המחבר בסוף הספר. הנתונים מראים כי בשנת 1937
למדו בישיבות הגדולות כ־4,100 חניכים, אך נתון זה מפתיע, שהרי מספר בחורי הישיבות
לפני מלחמת העולם הראשונה הוערך ב־5,000. אלא שהגבול שהוצב בתקופה המאוחרת בין
הגילים של התלמידים, מסביר את הפער. בעוד שלפני המלחמה המספר כלל גם תלמידים
צעירים, הרי שלאחר המלחמה נספרו רק את שכבות הגיל הגבוהות יותר.
דיונים
נוספים עוסקים במניעי הבחירה של התלמידים בישיבה זו או אחרת, בתמיכות הישיבות
בתלמידים, בארגוני חסד וגם במוצא התלמידים. לאחר מלחמת העולם הראשונה עלה קרנן של
ישיבות מזרח אירופה בכל רחבי אירופה ואף מעבר לים, ותלמידים מגרמניה ומאמריקה החלו
גולים למקום תורה במזרח אירופה. באופן טבעי חשו חלקם בהלם תרבותי. במאמר שהתפרסם
באותן שנים סופר על קבוצת בחורים אמריקנים בישיבת מיר שיצאה להתאוורר באמצעות משחק
פוטבול, אך הדבר נודע להנהלת הישיבה וזו מיהרה להעמיד את האמריקנים על טעותם –
ישיבת מיר אינה אוניברסיטת הרווארד.
בסוף
הספר מובאים מפתחות מועילים, לפי אנשים, מקומות ומושגים. לפניהם מובאות ביוגרפיות
מקוצרות של אישים שנזכרו בספר. אעיר רק שבשמות רבים מן הראוי היה להוסיף את הכינוי
הידוע שלהם בציבור, לרוב על שם ספריהם. כך למשל "איגס חנוך",
"הורוויץ יוסף יוזל", "הכהן מאיר שמחה", "זיו נחום
זאב", "טרופ נפתלי", "פוליאצ'ק שלמה" או "רוזין יוסף",
מוכרים יותר בשמות וכינויים אחרים (בהתאמה): ה"מרחשת", הסבא מנוברדוק,
ה"משך חכמה", הסבא מקלם, הגרנ"ט, העילוי ממייצ'ט והרוגוצ'ובר. לכל
הפחות מן הראוי היה להזכיר את הכינויים הללו. מדובר בספר חשוב ביותר המקיף היטב
סוגיה היסטורית חשובה ומשפיעה מאין כמותה; הכתיבה היפה והדיוק הבולט ראויים לכל
שבח.
יישר כח. מה היחס לספרו של שטמפפר על הישיבה הליטאית לבין זה?
השבמחק