רותי ברדנשטיין | טעות לעולם חוזר.ת

 

רותי ברדנשטיין | טעות לעולם חוזר.ת

אוריון; ישראל 2026

 

"דוברי עברית רבים מלינים על רדידות השפה העכשווית, על עילגותה, ובעיקר על השגיאות הנשמעות מכל עבר... לעומת המלינים הללו יש קבוצה קטנה האוחזת בדעה שונה, שנהוג לסכמה בקביעה 'הדובר הילידי אינו טועה'. על פי התפיסה הזו, כשם שמטרת חוקי הכבידה לתאר את המציאות הפיזיקלית, כך מטרת חוקי השפה לתאר את המציאות הלשונית, ואין מקום למשטור השיח... קבוצה שלישית – קבוצה זו אינה אוחזת במונחי הנכון והשגוי, ומכירה בתכונתה הדינמית של העברית ולמעשה של כל שפה אנושית, ועם זאת מאמינה בהכוונת השפה בהקשרים מסוימים, ולשם כך שואפת להנחיל לציבור היכרות רחבה עם רובדי השפה ותהפוכותיה". זהו סיכום ממצה של הקולות העיקריים שמצויים כיום, אותו קראתי לאחרונה אצל כנרת עזריאל, בסקירת ספרו החדש של דוד הרבנד (ראו גם סקירתי), שהיא משייכת לקבוצה השלישית (ואני אוסיף לקבוצה זו גם את רוביק רוזנטל).

עד כה טרם יצא לי להיתקל בקבוצה השנייה שמתארת כנרת עזריאל – קבוצת "הדובר הילידי אינו טועה". אבל לאחרונה נתקלתי בספרה של ד"ר רותי ברדנשטיין, שמטרתו העמדת "האקדמיה ללשון העברית" על מקומה. הספר מבקש להראות שבשפה העברית יש מקום למשלבים שונים, לרבות מה שנראה בעינינו שיבושים לשוניים. כבר בשם הספר הגאוני קורצת המחברת לנקודה המגדרית ומעניקה לה לגיטימציה. משמעותה של הנקודה במילה "חוזר.ת" מובנת מתוך דיון בגלגולו של מטבע הלשון הזה שמופיע בספר. לדברי המחברת, המונח "טעות לעולם חוזר" עלול להיתפס כשגיאה, שהרי נכון היה לומר "חוזרת", אך למעשה נשען על ביטוי תלמידו מקורי שפירושו: "השוגה בטעות חוזר בו תמיד, כלומר מתקן את דרכו. המילה 'לעולם' משמעותה המקראית והתלמודית היא 'תמיד', אך בימינו, הביטוי קיבל משמעות כמעט הפוכה: 'טעות – אי אפשר להימנע ממנה', או 'טעות – היא תחזור תמיד'..." (עמ' 23).

אינני מומחה שראוי להסכים או להתנגד בענייני לשון, אבל כהדיוט אני חש הזדהות חלקית עם גישתה. עם זאת, חשתי החמצה שבספר עם פוטנציאל גבוה נפלו שיבושים, הן בתחום הלשון הן בקריאת המקורות. ייתכן שחלקם נעשה במכוון כדי ליצור לספר ארשת קלילה ופופולרית, אבל את רובם קשה לקבל.

א. בפרק השני היא מבקשת להצדיק את השימוש ב"יוֹשֵׁן", בטענה שהוא חלק מתהליך בריא של השפה. אכן האנלוגיה מצורת הבינוני פָעֵל לצורת הבינוני פועל מוכרת מזה עשרות שנים, אבל היא מבקשת להקדים ולשם כך מצטטת את רש"י על הירושלמי במסכת סוכה (ו, ב) ואת הרד"ק בפירושו לתהילים (פו, ב). נבדוק את שני המקורות. כל לומד מתחיל יודע שאין פירוש רש"י על הירושלמי. אלא שחיפוש קצר מגלה את הפתרון: רש"י זה אינו אלא הפירוש המאוחר "פני משה" על התלמוד הירושלמי שהחל מהמאה ה־19 נדפס על גיליון הירושלמי לצד פרשנים נוספים. אלא שבמרבית הדפוסים לא כתוב שם 'יושן' אלא 'יישן' כלשון התלמוד. רק בדפוס וילנה תרפ"ו השתבשה המילה ל'יושן' בידי מדפיס רשלן. ובאשר לרד"ק, אם תעיינו בדפוסים הראשונים של הרד"ק (בולוניה רל"ז או נפולי רמ"ז) תראו שכתוב שם "ישנים" ולא "יושנים". כפי שקרה פעמים רבות, מדפיס מאוחר טעה טעות פונטית או ששפתו הייתה משובשת וכתב "יושנים".

אגב, בדוגמה זו אינני מאשים את החוקרת היקרה בבורות אלא לכל היותר בעצלנות אקדמית. היא כנראה העתיקה מכתבה של ניצן המבורג, "האקדמיה לא תחליט אם אני יוֹשֵׁן או יָשֵׁן" (ynet, 27/05/2022). המבורג, "סטודנט לרפואה וחובב עברית" כהגדרתו באתר, כנראה חיפש ב"אוצר החכמה" או במאגר אחר של ספרי קודש והגיע היישר לירושלמי הזה, וכך גם לנוסח מאוחר של רד"ק.

ב. "יש שפות, כמו אנגלית, שאין בהן מין דקדוקי כלל. אבל בעבר, בני אדם ייחסו 'נשמה' גם לדוממים – לכן התלבטו אם השמש היא גבר או אישה, ומה מין הים, הרוח והאבן. בעברית, המין הדקדוקי הפך לעניין שיטתי – בעיקר בתקופת התחייה, שבה חיפשו מחויבות לשורשים קדומים. הבחנה בין זכר לנקבה הייתה אז סימן מובהק של תקינות" (עמ' 77).

קשה להאמין שפסקה כזו נכללת בספר. ראשית, המשפט הפותח מתייחס רק לאנגלית המודרנית, תוך התעלמות מהאנגלית העתיקה שבה הייתה מערכת מין דקדוקי מלאה (זכר, נקבה וניטרלי), בדומה ללטינית ולבנותיה, גרמנית ועוד. באנגלית המודרנית נשרה ההבחנה בין זכר לנקבה כתוצאה מתהליכים מורפולוגיים היסטוריים. שנית, הטענה שמקור המין הדקדוקי הוא בהאנשה של דוממים בעולם העתיק, ומכך בהתלבטות לאיזה מין שייך כל עצם, היא טענה מיושנת שאינה מקובלת כיום במחקר. לפי המקובל, הסיווג לזכר ולנקבה נוצר מסיבות פונטיות ומורפולוגיות, למשל סיווג לנקבה למילים עם סיומות נקבה או לפי דמיון צורני אחר. שלישית, המין הדקדוקי לא "הפך לעניין שיטתי בעיקר בתקופת התחייה". כבר בעברית המקראית יש שיטתיות כמעט מוחלטת, ומספר המילים הדו־מיניות היה מצומצם. תקופת התחייה ניסתה ליצור מערכת שיטתית ונוקשה של "תקינות", שתחול גם על המילים הדו־מיניות. בשנים האחרונות האקדמיה ללשון עברית חוזרת ומכירה באופן חלקי בנורמות הדיבור העממי ומכשירה שימוש דו־מיני למילים כמו 'גרב' או 'סכין'.

ג. אזכיר בקצרה דוגמה נוספת שנכתבה בנימה פופוליסטית אף שאין לה אחיזה היסטורית: "המילה 'נקבה' עצמה... מקורה במילה 'נקב'. כן כן... נקב. חור. הזכר מותיר זֵכֶר והנקבה היא... ובכן... חור! נקודה למחשבה..." (עמ' 18). כמובן, מבחינה היסטורית אין קשר אטימולוגי בין זָכָר לזיכרון.

ד. ב"אחרית דבר" מסכמת המחברת יפה את מטרתה: "בספר הזה ביקשתי להאיר רעיון פשוט, אך חתרני במובנים רבים: אין טעויות של ממש או כאלה הצצות יש מאין בקרב קהילה של דוברים ילידיים של שפה. העברית, כמו כל שפה חיה, נוצרת מתוך שימוש. היא אינה רק אוסף של כללים — אלא תבנית נוף תרבותנו, ההקשרים שלנו, המקומות והזמנים שבהם אנחנו מדברים. היא מדובבת את הלב, את הגוף, את הסיטואציה" (עמ' 163).

אלא שלמקרא שורות אלו עלתה בי תהייה – מתי מתירה המחברת לילידים את השיבוש האהוב עליהם ומתי היא אוסרת. התחושה היא שלפעמים היא מכבידה יותר על דוברי המשלב הגבוה יותר, עליהם היא אוסרת להרשים בניסוח משפטי גבוה. למשל "במידה ו־" כלשון תנאי, שאינו אלא שיבוש של "במידה ש־" במובן של מדידה. או למשל השימושים "באם" במקום "אם" או "בכדי" במקום "כדי". "כי כמו תמיד בעברית – פשטות היא לא רק סגנון; היא גם תקינות" (עמ' 72). באופן אישי אני מסכים עם הביקורת, אבל לאור גישתה הייתי מצפה שתניח לדוברי־הגבוהה־גבוהה להשתמש במילים "בכדי" או "במידה ו־", שהרי "העברית, כמו כל שפה חיה, נוצרת מתוך שימוש". תודה מראש.

לסיום אציין שלמרות פגמיו הספר נעים לקריאה ועשיר בדוגמאות יפות ומחכימות. מדובר בספר חשוב וראוי, כמובן במידה־שיעבור את שבט הביקורת ופגמיו יתוקנו.