מוישה גוטמן | בנים על אבותם

 

מוישה גוטמן | בנים על אבותם

עליית הגג וידיעות ספרים; 2026

לאחרונה התפרסם ריאיון שקיים יאיר שרקי עם אם חרדית בשם רבקה בלאו, שהצהירה בנחרצות כי היא מעדיפה שבנה ימות מאשר שיהיה חילוני ("כשישראל תהיה בת 100", פרק 1, חדשות 12, 3 במאי 2026). המשפט הקשה הזה עורר בצדק רעש עצום באולפני התקשורת וברשתות החברתיות. רבים הטילו ספק באמונתה של האם במשפט הזה, אלו שהאמינו הביעו זעזוע וטענו שהיא לא ראויה לגדל ילדים, ויש מי שביקש לסלקה מהאולפן שאליו באה כדי לחזק את עמדתה.

דומה כי המפתח לעמדתה הנפשית של האם נמצא בספר שלפנינו. מוישה גוטמן הוא סופר חרדי ותיק, וכפי שמצוין בתיאור שבגב הספר: "בנים על אבותם הוא ספרו הראשון המיועד גם לקהל לא־חרדי – הזדמנות נדירה לקבל מבט מבפנים אל חייהן של משפחות חרדיות ולהכיר את השבר שקורע את החברה בישראל מנקודת המבט שלהן". איני יודע אם הספר על 765 עמודיו יכול באמת להסביר את האמירה של האם, אבל הוא בוודאי עושה זאת ביסודיות רבה יותר מאשר צווחות באולפנים. הספר מספר את סיפורו של צבי, תלמיד חכם חרדי ומרביץ תורה, המגלה ביום בהיר אחד כי בנו מוטי השיל מעליו עול תורה ומצוות והפך לחילוני. הוא מתמלא בכעס על הבן הסורר, לו הוא מעניק שלל כינויים חמורים, ומקבל החלטה נחרצת כי הוא מנתק איתו קשר לחלוטין. אבל הדבר הראשון שהוא עושה זה לשלוף ספר שולחן ערוך מהספרייה כדי לבדוק בהלכות אבלות איך מתאבלים על בן שאבד (עמ' 91).

בהמשך הוא מספר כי חזר מניחום אבלים אצל משפחה עם סיפור דומה. "אבא אחד, אברך־בן־תורה, ישב שבעה על הבת שלו... הבת שלו נעשתה חילונית... הוא קרע קריעה וישב שבעה". וכשגילה שואלת האם "היה מעדיף שהיא תמות?", צבי משיב: "ברור כשמש, גילה. גם אנחנו" (עמ' 269). גם בשיחה עם אחיו, אב ששכל את ילדו הפעוט לאחר מחלה קשה, הוא מתעקש שהוא אב שכול במצב קשה יותר. "אני לא מודד למי כואב יותר, ואין לי יכולת למדוד, אבל עדיף לי שמוטי שלי ימות, וגם עדיף לו, מהמצב הנוכחי שלו, שהוא ימות. הבן שלך, יוסי, זיכרונו לברכה, ילד שעשועים, לא חוטא ולא מכעיס את בוראו, הוא יושב בגן־עדן, יושב ולומד עם מלאכים. הבן שלי מחטיא את בוראו (?) ובפירוש נוח לו שלא נברא משנברא. אני אב שכול. גילה אם שכולה. במבט רוחני, האסון שלנו גדול יותר מהאסון שלכם, בהחלט" (עמ' 330).

ואי אפשר בלי קצת "שואה" – סיפור על אבא של סבא שלא הסכים להציל את בנותיו ולהבריחן מהונגריה לגויה שהתגוררה בסלובקיה והסתירה יהודים מפני הנאצים. "זאת סכנה רוחנית גדולה מאוד... יהרגו את הגוף שלהן, לא אותן... עדיף לי הסיכון הגופני מאשר לשלוח אותן לסיכון הרוחני". הסבא מספר שבמשך שנים רבות הסתובב בתחושת כעס על אביו שבגלל החלטתו נהרגו אחיותיו בשואה. "אבל עכשיו, גילה'לה, כשאני שוכב כאן על ערש דווי, פתאום אני מרגיש שאני חושב אחרת. אבא, זיכרונו לברכה, צדק.... עדיפות אלף מיתות גופניות ודאיות ולא ספק מיתה רוחנית אחת" (עמ' 372).

חזית בפני עצמה הוא מנהל מול הילדים: "את לא צדיקה יותר מאבא שלך. אבא שלך לא ערל־לב. אבא שלך לא אכזר. אתם חושבים שאין לי לב? אתם חושבים שאני לא נקרע מכאב? כואב לי. מאוד כואב לי עליו. שורף לי בכל העצמות בגללו. אז מה? אנחנו לא מתנהלים לפי הרגש. ואת לא תהיי חצופה, ואת לא תגידי לאבא שלך אם הנבל הזה שפעם היה הבן שלנו צריך קבר או לא. הוא צריך קבר! קבר גדול הוא צריך. קבר עמוק עד התהום הוא צריך. עד שאול תחתית" (עמ' 489). וגם גילה, שחשה מאוד לא בנוח עם ההתנהגות של צבי ורגילה לייצג את הרגש האימהי, פולטת לעיתים את העמדה של צבי. היא פוגשת באם שכולה שבנה החייל נהרג בהיתקלות עם מחבלים, ומפטירה שגם היא "אם שכולה". וכשהאם מהצד השני מסרבת לקבל את האמירה שלה, היא מתנצלת על הטעות ומבקשת סליחה.

וגם אחרי 700 עמודים שום דבר לא קורה, ואנחנו מגלים שצבי נדר נדר שלא ידבר עם הבן. וכדי לא לעשות ספוילר אומר רק שבצומת מסוים מתברר שאותו ילד מסר את נפשו כדי להציל את חיי האב, אבל האב מתעקש שלא לומר לו 'תודה', כי אומנם "דעת תורה" הורתה לו שיכול להיעזר בילד, אבל לא חייבה אותו לדבר איתו. הילד יכול להציל עולם ומלואו, אבל מה זה שווה אם הוא לא שומר שבת.

בסקירה שפרסמתי לפני כשנה הצעתי את תאוריית השמיים והארץ כהבדל מרכזי בין חרדים לאחרים. אסכם בקצרה. ההבדל האידאולוגי והתרבותי העמוק ביותר בין החברה החרדית לשאר הציבור (בעיקר הדתי־לאומי) אינו רק ברמת שמירת מצוות או אורח חיים, אלא בתפיסת היעד והמשמעות של הקיום: החרדיות היא שמימית במהותה – העולם הזה הוא פרוזדור חסר משמעות עצמאית, "עראי" לחלוטין, שכל תפקידו להכין אותנו לעולם הבא, הנצחי, לגמול או לדבקות. החיים, ההיסטוריה, הכלכלה, הפוליטיקה והמוסר עצמו מוכוונים כל הזמן כלפי מעלה – "לזרוק חבילות לשם" – והגאולה צריכה לבוא מגורם שמימי. לעומת זאת, התפיסה הארצית רואה משמעות עצמאית ועמוקה בעולם הזה ובתיקונו בידי אדם; היא משאירה את התוכניות השמימיות לאל ומתמקדת במחויבות לתיקון ארצי, חברתי, מוסרי ומדיני כאן ועכשיו, בלי להפוך את העולם הבא ליעד יומיומי מרכזי. הפער הזה מתבטא בכל שפה, שיח, יחס לאירועים ולחיים הפשוטים, והוא חזק בהרבה מהבדלים חיצוניים – עד כדי כך שחרדי שנמצא בשוליים מבחינה דתית עדיין שייך לשפת השמים, ואילו אדם דתי שמצטיין באדיקותו פועל בשפת הארץ.

לא אוכל לחזור כאן על הטיעון במלואו, ואני מציע לקרוא במקור. כעת אני רוצה להוסיף חידוד יפה ששמעתי מחברי משה ליפשיץ (האזינו גם לשיחה שלו עם אסתי שושן בהסכת "חרדיות מדוברת"). ליפשיץ גדל באקלים חרדי אבל שם לב שיש שינוי מהותי בין הסביבה החסידית שגדל בה לבין הישיבה הליטאית שבה למד מאוחר יותר. במושכל ראשון החברה החסידית רוויה ברגש, ואילו החברה הליטאית מצטיירת כשכלית או קרה יותר. אבל ליפשיץ נוכח כי בשיח הליטאי הפנימי, בעיקר בשיחות שמקיימים אנשי הצוות בישיבה – "ועדים" בשפה הישיבתית, שמים דגש על רגשות ותחושות, זאת לעומת הסביבה החסידית שבה רגשות אישיים אינם נושא בשיחה גברית ואלו נתפסים כעניין נשי. הבדל זה הביא אותו למסקנה כי קיימים שני סוגים של רגש – רגש דתי ורגש אנושי. החברה החסידית מצטיינת ביותר ברגש דתי, כפי שניתן לראות בתפילות ובקיום המצוות של חבריה. החברה הליטאית, לעומת זאת, מצטיינת יותר ברגש אנושי, במתן משמעות לנפש ולחוויית הקיום.

כעת אחזור לספר שלנו. בקריאה ראשונה נדמה כי המאבק בין צבי לסביבה שלו, בדגש על רעייתו גילה, הוא מאבק בין השכל ללב. בשכלו תופס צבי את העולם כחסר משמעות; ההצדקה היחידה של הקיום האנושי היא עולם הנצח וקיום המצוות וחיי תורה המביאים אליו. כדי להצדיק עמדה זו לא חסרים מקורות תורניים שקל לקבל אותם כפשוטם. גילה מייצגת את הלב, את התחושה הכי בסיסית של רחמי הורה על בנו, והיא נתקלת בקיר השכל של צבי. אבל לאורך הספר איננו רואים את צבי יושב "שבעה נקיים" על כל החלטה ודן בשיקול דעת, אלא מתנהל באמוציונליות וברגשות קשים מאוד. רק בעתות ויכוח הוא מוצא את הניסוחים השכליים. לאור ההבחנה הזאת, נכון יותר לראות בספר מאבק בין הרגש האנושי לרגש הדתי. צבי משלה את עצמו שהוא המבוגר האחראי והשכל שלו צריך לקבל את השליטה, אבל בפועל הוא מוּנע מרגש דתי שאינו מגובה במקורות וגם נוגד כל רגש אנושי בסיסי. אם תרצו, זהו הרגש המכונה בז'רגון הישיבתי 'פרומקייט', כפי שהסביר הרב שלמה וולבה.

כשראיתי ספר כה עבה, חשבתי שנעבור יחד עם הגיבור תהליך שבו יזוז בתוכו משהו. אבל לא, הוא נותר בעקשנותו מתחילה ועד סוף. רק בחלק האחרון והקצר (נראה שהכותב נרדם על המקלדת ולפתע הגיע המבוגר האחראי וצעק עליו לסיים תוך חמש דקות), השינוי מתרחש דווקא בזירה אחרת – בזוגיות של צבי וגילה. הם מגיעים להבנה שהדבר הגרוע ביותר הוא להסתיר זה מזו ולפעול שלא בהסכמה משותפת. ואילו מוטי הוא רק אפיזודה חולפת, אבק ברוח, לא מעניין.

הספר הזה קשה לקריאה ואפילו מכעיס מאוד, כי הוא מעמיד במרכזו בן אדם שאימץ באופן טוטלי את תאוריית השמיים והעניק לה את הביטוי האכזרי ביותר. איני יודע כיצד חווים יציאה בשאלה של בן בחסידות גור, אליה משתייך הכותב, אך ככל הידוע לי מקרים כה קיצוניים של ניתוק עמוק וכעס נצחי כמעט לא קיימים כיום. בריאיון לעיתון 'מקור ראשון' הצהיר גוטמן כי ביקש להראות שהחרדים הם בני אדם עם כאבים והתמודדויות, ובאשר לקיצוניות של הגיבור הראשי הצטדק וטען כי העמיד מולו הנגדה וביקורת גם מצד דמויות חרדיות. איני מתערב לכותב ב'חשבונות שמיים' האישיים שלו עם אלוהים, עם הדת ועם החרדים, אבל נראה שהוא לא יכול להעניק להם שירות גרוע מהעמדת גיבור כזה בחזית. אין ספק בכך שגם מבחינה מהותית חרדים רבים יביעו חרדה נוכח הניסוח שמופיע בספר הזה.

אפשר להעלות על הדעת מגמות עקיפות נוספות של הספר, למשל שבמגזר שממנו בא הכותב לא רגילים לכתוב על רגשות, ולכן ההוצאה של הספר בהוצאה לא חרדית נעשתה מתוך מחשבה שבסוף האוהדים החרדים של גוטמן יהיו הקוראים העיקריים ובדרך זו יכול הסופר להעביר להם גם מסרים "אסורים". אפשר גם להעלות את הספקולציה לפיה הספר מבקש בעקיפין להכשיר תופעות של ניכור משפחתי מסיבות שקשורות לקרע בחסידות גור ממנה בא הכותב, אבל את ההשערות הללו אניח בצד. ההשערה המסתברת ביותר בעיני היא כי לפנינו כתב הגנה ארוך (וכושל) על החרדיות, אשר מכוון בעצם להציע משנה סדורה גם בשאלות הציבוריות הגדולות. ראיה לכך ניתן למצוא בשורה די זניחה בתיאור הספר המופיע על גבו: "בנים על אבוֹתם... הזדמנות נדירה לקבל מבט מבפנים אל חייהן של משפחות חרדיות ולהכיר את השבר שקורע את החברה בישראל מנקודת המבט שלהן". ישאל השואל, מה עניינו של "השבר שקורע את החברה בישראל" לסיפור משפחתי אישי. דומה שיש בכך לתמוך בטענתי כי העלילה האישית אינה אלא מניפסט של החרדיות והשפעותיה בזירה הפוליטית.

אי אפשר בלי כמה מילים על האיכות הספרותית. ראשית אומר כי גוטמן הוא סופר היודע את המלאכה, וגם מיטיב לתאר סיטואציות. באופן אישי אני לא אוהב את משחקי המילים שלו, אך זה כבר עניין של טעם. נוסף לכך, אזכיר שוב את האורך הקיצוני של הספר. בראיון הנ"ל טען המחבר כי בתהליך העריכה קיצצו לו שלושים אחוז מהספר, אבל בעיניי ניתן היה לקצץ חמישים אחוז גם מהנותר. עם זאת אדגיש כי לאור דבריי לעיל, התייחסות לספר הזה כאל מוצר ספרותי תהיה אך היתממות והסטת תשומת הלב מהנושא האמיתי של הספר. אולי עבור מי שחשוב לו להבין את האם החרדית שבסיפורה פתחתי, ואולי את עמדת הזרם החרדי המרכזי כולו בשאלות הציבוריות שעומדות בפנינו, שווה להשקיע. הספר מעניק הצצה עמוקה אל הלכי הרוח והנפש של רבים מבני המגזר החרדי, גם אם הוא מציג את הביטוי הקיצוני ביותר שלהם.