סנקה | על כעס | תרגום מרומית, מבוא ופירושים: דבורה גילולה

 

סנקה | על כעס | תרגום מרומית, מבוא ופירושים: דבורה גילולה

מאגנס; ירושלים תשפ"ו

 

בחודש הרחמים והסליחות נהגו ישראל להתחזק בתשובה ולהגות בספרי מוסר. חלפו שנים רבות מאז למדתי בישיבה והכרתי רק את המדף המצומצם של ספרי המוסר. ברבות הימים למדתי שמוסר יעיל ניתן לקחת גם מספרים בכריכה צבעונית, משמיעת הסכתים ואפילו מיצירות קולנועיות המציבות בפנינו מראָה. בתזמון מצוין קיבלתי את הספר "על כעס" של סֶנֶקָה, הפילוסוף הסטואי והמדינאי הרומאי בן המאה הראשונה לספירה. סנקה כתב את המסה הזאת לאחיו נוֹבָטוּס, מושל הפרובינקיה אסיה בימיו של הקיסר נירון, שהתקשה לרסן את הכעס המתפרץ שלו ובמר ייאושו פנה לבקש את עזרת אחיו החכם והמיושב. בשלושת חלקי הספר מלמד סנקה איך מתמודדים עם הכעס; תחילה בהגדרתו ובהצבת מראה מול האדם הכועס, אחר כך חקירה יסודית יותר בשורשי הכעס, ולבסוף הצעת כלים מעשיים להתמודדות עמו.

היות שהכעס הוא אורח נאמן בביתנו והיות ששולחן השבת הוא זמן טוב ללימוד משותף, הסכמנו כל הצדדים לקרוא ביחד מתוך ספרו של סנקה. ישנם לא מעט חיבורים שעסקו בכעס, אבל יש משהו מיוחד בקריאה של ספר כה עתיק, שהוא אולי הראשון שהוקדש אי פעם לעניין זה. אפשר שהסיפור ההיסטורי המרתק שנלווה לספר צד את לבנו, ואפשר שהיה זה הגילוי לפיו במשך שנים כה רבות לא השתנה כלום בנפש האדם. כמו ספרי מוסר רבים, גם "על כעס" אינו רווי חידושים עצומים, אבל בעזרת הניסוח המיוחד ניתנת הזדמנות מופלאה להתעמק בדברים ולדון עליהם יחד עם דוגמאות מהחיים. הנה כמה ציטוטים שאהבתי, בודדים מני רבים:

"כך קורה גם לאנשים חסרי מנוחה ורפי שכל. הם מוכים כה בחוזקה בחשדות עד כי לפעמים הם מכנים מתנות קטנות בכינוי 'עוול'. זה מקור הכעס הרווח ביותר ובוודאי המר במרים. היקרים לנו ביותר מכעיסים אותנו אם נתנו לנו פחות ממה שתיארנו לעצמנו וממה שקיווינו לקבל, ופחות ממה שנתנו לאחרים... אם נתנו יותר לאחר, נהנה ממה שקיבלנו ובלי השוואות. לעולם לא יהיה מאושר מי שמענה אותו המאושר ממנו..." (עמ' 103).

"מישהו העליב אותך. האם גדול היה העלבון מזה של הפילוסוף הסטואי דיוֹגנֶס, שירק בפניו צעיר חצוף בדיוק בעת שהרצה על כעס. הוא נשא זאת בנחת ובחוכמה, ואמר: 'אני כשלעצמי אינני כועס, ואני מפקפק אם על כך צריך בכלל לכעוס'. טוב מזה בהרבה נהג קַטוֹ שלנו! בשעה שנאם קטו במשפט, לֶנטוּלוּס, איש רודף שררה וחסר מעצורים שנודע לשמצה בימי אבותינו, ירק בפניו את כל הרוק הסמיך שהצליח לאסוף בכל מאודו. קטו ניגב את פניו ואמר: 'אני עד, לנטולוס, שטועים כל אלה האומרים שאין לך פתחון פה'" (עמ' 109).

"יועיל מאוד, אני אומר, לחנך ילדים חינוך בריא מיד, משימה לא קלה, כי עלינו להשתדל שלא לטפח בהם כעס וגם לא לפגוע ביכולתם הטבעית... בתחרויות עם בני גילו לא נרשה לו שינוצח וגם לא שיתכעס. נשתדל שינהג בידידות באלה שהוא נוהג להתחרות עמם... נרשה לו התרווחות‏־מה, אך לא עצלות ובטלה, ונרחיק אותו מתפנוקי מותרות, כי אין דבר המצמיח כעסנים יותר מחינוך רך וסלחני. לפיכך ככל שירבו הורים לפנק בן יחיד, ככל שיתיר אפוטרופוס חירות יתר לחניכו, כן תושחת הנפש יותר. לא יוכל לשאת עלבונות מי שמעולם לא סירבו לו דבר, מי שאמו הדואגת ניגבה את דמעותיו תמיד, מי שעשה מול הפידגוגוס כל מה שרצה..." (עמ' 59).

"...יוצא מכאן שגם לא נמרר את נפשנו בגלל דברים פעוטים וקטנוניים: העבד אינו מהיר דיו, המים חמים מדי לשתייה, המיטה לא מסודרת, השולחן ערוך ברשלנות – שיגעון הוא להתרגז בגלל זוטות כאלה. מי שרוח קלה מרעידה אותו, הוא חולה ובריאותו לקויה..." (עמ' 62).

זו לא הפעם הראשונה ש"על כעס" תורגם לעברית. לראשונה עשה זאת במאה ה־18 הרב יהודה בריאל, רבה של מנטובה, אשר היה מחלוצי המתרגמים העבריים של הפילוסופיה הקלאסית הלטינית. תרגומו לחלקו הראשון של החיבור פורסם לאחרונה מכתב־יד בגליון י"ט של כתב העת ״דחק״ (בידי דוד רוט). בפעם השנייה עשה זאת אהרן קמינקא, שתרגם את כלל כתביו הפילוסופיים של סנקא במחצית הראשונה של המאה שעברה. אבל די בעיון קצר בתרגומיהם כדי להבין את הצורך בתרגום עדכני וקל יותר. פרופ' דבורה גילולה, שכבר תרגמה עשרות קלאסיקות, מגישה בפנינו תרגום קולח ונעים לקריאה, שגם משמר את הניחוח של העולם העתיק שבתוכו נכתבה היצירה. במבוא התמציתי והבהיר מספרת גילולה את הרקע ההיסטורי, מפרטת את עיקרי האסכולה הסטואית ומעניקה משמעות ליצירה שלפנינו. בסוף הספר נוספו פירושים והרחבות לכל סעיף. חיבור חשוב שגם לאחר אלפיים שנה לא איבד את חינו ואת חיוניותו.