מנחם ולדמן ופניאל גתאצ'וו | ספר ה"אורית": התורה המעצבת את מורשת יהודי אתיופיה * מנחם ולדמן | ספר ה"אורית" של אבא סמואל: כתב־יד יחיד בעולם שמקורו מנוסח התורה בעברית
מנחם
ולדמן ופניאל גתאצ'וו | ספר ה"אורית": התורה המעצבת את מורשת יהודי
אתיופיה
מנחם
ולדמן | ספר ה"אורית" של אבא סמואל: כתב־יד יחיד בעולם שמקורו מנוסח
התורה בעברית
הוצאת
ראובן מס; ירושלים תשפ"ה–תשפ"ו
"יום
אחד ביקשתי לראות את ספר־התורה שהשתמשו בו בבית־הכנסת. זה היה העותק היחיד בכפר,
ובמקום לשמור אותו בארון קודש בבית־הכנסת, הסתירוהו בכלי קיבול שהיה ידוע רק
לכוהנים, מחשש שחיילים יגנבו אותו. כמחווה מיוחדת הרשו לי לבדוק אותו... הכתב היה
יפה, אף כי לגמרי לא חדיש והיו בו מחיקות רבות. הערתי להם שאצלנו מגילת תורה שיש
בה טעויות ותיקונים פסולה לשימוש בתפילה בציבור. הם השיבו לי שבשל עוניים הם
חייבים לקנות עותקים של התורה שנעשו בידי סופרים נוצרים, שמכרו אותם במחיר זול
יותר... כאשר קהילה זקוקה לעותק של ספר תורה, מעמידים סופר חבשי תחת פיקוחו של אחד
הכוהנים, ועליו מוטלת החובה לבדוק ששום נוסחה נוצרית, או שמו של קדוש נוצרי לא
ישתרבבו לתוך הטקסט" (עמ' 168).
את
השורות הללו כתב יוסף הלוי, השליח היהודי הראשון שהגיע אל יהודי אתיופיה, לאחר
ביקורו בשנת 1868 בכפר אבא דבתרה, מערבית לעיר גונדר, שהיה מרכז רוחני גדול של
כוהנים ונזירים. הסיפור שלו משקף מצב של מצוקה גדולה בקרב יהודי אתיופיה. העוני
גרם למיעוט ספרי תורה, עד שנאלצו להזדקק לסופרים נוצרים.
בספר
שלפנינו מבקשים הרב מנחם ולדמן ופניאל גתאצ'וו לספר את סיפורו של ספר
"האורית", הוא ספר התורה שתורגם לשפת הגעז העתיקה, והיה מורה הדרך שעיצב
את מורשת יהודי אתיופיה. מקור המילה 'אורית' איננו משפת הגעז, אלא מן הארמית,
מלשון אורייתא. כלומר: תורה, חוק. יהודי אתיופיה אופיינו בסביבתם כמי ששומרים את
דת האורית, ואף כונו לעיתים בשם "אוריתאווי" על שם דתם. בספרי האורית
כלולים בכריכה אחת חמשת חומשי התורה וספרי יהושע, שופטים ורות. קיבוץ שמונה הספרים
יסודו בתרגומי המקרא ליוונית, שם נקרא בשם Octateuch (-אוקטאטוך, שמינייה). בחלק מספרי האורית
נכרכו גם ספרים נוספים, למשל ספר היובלים וספר חנוך.
הספר
מבקש לנתץ הנחת יסוד שקיימת אצל כותבים וחוקרים, לפיה המורשת של יהודי אתיופיה
הגיעה ישירות מארץ ישראל מהתקופה שקדמה לימי חז"ל. אלו שמקבלים אקסיומה זו לא
טורחים להוכיח די הצורך את קיומם של קשרים אלו. הם אוהבים להציג ממצאים בקרב יהודי
אתיופיה, הדומים ליהדות הקדומה, כאשר להבנתם מורשת זו עברה בעל פה מדור לדור ללא
שינוי, כאילו נשמרה בהקפאה ופגעי הזמן כמו גם השפעות סביבתיות לא נגעו בה. אך
לדברי המחברים, "האוחזים בדרך זו, עוצמים עיניים ממציאות חייהם של יהודי
אתיופיה בסביבה נוצרית־מקראית דומיננטית, ללא קשר ישיר וממשי מוּכח עם העם
היהודי ומורשתו, ללא עברית וללא תורה ומקרא בנוסח המסורה בעברית" (עמ' 92).
מלבד
הדוגמה המשתקפת בפתיחת הסקירה, של שימוש בספרי תורה שכתבו נוצרים, המחברים מראים
כמה השפעות הדדיות בין דתות באתיופיה, לצד הבחנות ברורות. למשל, שלוש הדתות
באתיופיה עושות ברית מילה. אצל המוסלמים נעשית המילה כשהילד בן כמה שנים. הנוצרים
מלים ביום השמיני, אך הטקס הדתי המשמעותי הוא ההטבלה בכנסייה ולא המילה. היהודים
עורכים טקס מילה ביום השמיני, המלווה באמירת תפילות ופסוקים מן התורה. באתיופיה
היה מקובל לעשות 'מילה' גם לבנות; במנהג זה נהגו גם היהודים באתיופיה, אם כי ראו
בו מנהג עממי ולא עניין דתי. כלומר, היו השפעות סביבתיות על יהודי אתיופיה, אך
התורה ומצוותיה נותרו היסוד הבלעדי לקיום המורשת הדתית. עם זאת, במסגרת הדיון
ב"אורית", לא נדרשו המחברים לשאלה הרגישה של מקורם הקדום של יהודי
אתיופיה.
הספר
מחולק לשלושה חלקים עיקריים. החלק הראשון מוקדש למורשת יהודי אתיופיה: אמונה,
מצוות ומנהגים, השפעות בין־דתיות ועוד; החלק השני מוקדש לסקירה מלאה של כתבי
הקודש של יהודי אתיופיה; החלק השלישי מוקדש באופן ספציפי לספר האורית ולעיונים
מאלפים בכמה מצוות שעוצבו על פיו. על ברית מילה, למשל, מלבד הדיון לדוגמה שהוצג
לעיל, מוצע דיון ארוך על היום הראוי לברית מילה. התייחסתי לדברים בקצרה בסקירה על
הספר "מסיני לאתיופיה", במיוחד בפרט ההלכתי לפיו לא מלים בשבת, אך בספר
שלפנינו ניתן דגש על אחת המסורות באתיופיה, לפיה מלו ביום השביעי ולא ביום השמיני,
והמחברים מראים כי בכתבי יד רבים של האורית נכתב כי אברהם מל את יצחק בנו בן שבעת
ימים. בנספחים שבסוף הספר מופיעים דיון על שמות ה' בספר האורית ובמורשת יהודי
אתיופיה, ודיון נוסף בנוסח ייחודי של האורית, שעליו הורחב בספר השני שלפנינו,
כדלהלן.
*
כל
ספרי האורית תורגמו לגעז מתרגום השבעים היווני, כפי שניתן להיווכח בעזרת בדיקה
פילולוגית פשוטה. יוצא דופן הוא ספר האורית שהיה ברשות אבא סמואל (1912–2007) –
כתב־יד יחיד בעולם, אשר תורגם ישירות מעברית לגעז, ככל הנראה בין שלהי המאה ה־17
לראשית המאה ה־18. ספר זה התגלה לרב מנחם ולדמן בביקורו אצל נכדו של סמואל, הרב
אברהם נגוסה. הוא דיווח עליו לראשונה בספר הראשון שנסקר לעיל, אך לא הסתפק בהצגת
הסיפור לבדו, והחליט להוציא את ספר האורית של אבא סמואל כפקסימיליה מהודרת בתוספת
מבוא תלת־לשוני – בעברית, באנגלית ובאמהרית.
דרך
העיון בספר אורית זה מבקש ולדמן לענות על השאלה האם השפה העברית הייתה נוכחת
בדרך כלשהי באתיופיה. להימצאותו של ספר אשר תורגם ישירות מן העברית, צירף ולדמן
דיון בכמה מילים בשפות האתיופיות שמקורן עברי וסימנים נוספים של עברית. הוא הראה
כי אומנם הספר תורגם מן העברית ולא מתה"ש או מנוסח הפשיטתא הסורי, אך היו מי
ששמו לב לשינויים וערכו בו תיקונים כדי להתאימו לנוסח הקלאסי של ספרי האורית. עם
זאת, גם לאחר המחקר, רב הנסתר על הגלוי, ולא ידוע מי היו יודעי העברית וכיצד הגיעו
אליהם הידע והחומרים העבריים.
שני הספרים מעניינים מאוד. הספר הראשון מכיל סקירה מקיפה המומלצת לכל המעוניין בהיכרות בסיסית עם יהדות אתיופיה ומסורותיה, והוא גם גדוש בתמונות יפות מחיי הקהילה. הספר השני נועד בעיקרו לחוקרים או לבני העדה אשר מעוניינים להיחשף לזווית חדשה של ספר האורית או לעסוק בחקר לשונו המסתורית.
תגובות
הוסף רשומת תגובה