"וגזרו נח"ש לכל מי שגונב הספר הזה": ויכוח בעלות על ספר שהתגלגל לאוסף פרינץ
"וגזרו נח"ש לכל מי שגונב הספר
הזה": ויכוח בעלות על ספר שהתגלגל לאוסף פרינץ
"של כמוההר"ר שלמה --- ידידיה
קאסטילנובו נר"ו יאי"ר יע"א, וגזרו נח"ש [=נידוי, חרם, שמתא]
לכל מי שגונב הספר הזה לבעל הנ"ל (אלא במקו'[ם] מצוה) שלו'[ם] שלו'[ם] לרחוק
ולקרוב לכל בנ"י ישראל עמינו".
---
"מעולם לא היה ולא נברא ולא למשל היה זה
הספר של סי' קאסטיל נובו הנ"ל ושקר ענה הכותב ואין בדבריו ממש והוא כחרש
הנשבר והכל הבל, אבל האמת הוא שכל ד"ח [=ד' חלקים] של חמדת ימים היו מעולם
בראש ובסוף של האחים מרדכי ואליהו כ"ד ניסים ועכשיו הם לי לשמי שמואל ניסים
יען עשיתי חליפין עם אחר שמכרו והכל שריר ובריר - עש"ק פינח'[ס] התקצ"ה
[1835]".
הכיתוב הדרמטי הזה מופיע בשער חלקו הרביעי של
ספר "חמדת ימים", במהדורה מהודרת שבהמשך אעסוק בה. לפנינו שני כותבים:
הכותב העליון, שלמה ידידיה קאסטילנובו, מצהיר כי הוא בעל הספר, תוך שהוא מזהיר
בלשון קשה את מי שיגנוב את הספר. הכותב התחתון, לעומתו, טוען כי הכול שקר והספר
מתחילתו היה בכלל של האחים מרדכי ואליהו, ואילו כעת הם עברו אליו, שמואל ניסים,
בקניין חליפין.
איני יודע מיהו אותו שמואל ניסים ומי האחים
מרדכי ואליהו, אבל באשר לכותב הראשון, קסטילנובו היא משפחה ידועה באיטליה. שלמה
ידידיה קאסטילנובו עצמו מופיע כעד בכמה כתוּבות מפירנצה, שמתועדות באתר 'כתיב',
מהשנים תר"ה–תרי"ג (1845–1853). לגוף הסיפור, אין צורך להיבהל. רישומים
דרמטיים מסוג זה מצויים לא מעט בספרים עתיקים, ולרוב מדובר בכותבים שרק ביקשו
להשתעשע בכתיבה מליצית וחריפה, אולי מחמת עודף זמן פנוי...
את הספר הזה פגשתי באוסף פרינץ, במסגרת קליטתו
בספרייה הלאומית. לפי הכתוב בשער, מדובר במהדורה השלישית של ספר "חמדת
ימים" הנודע, שנדפסה בוונציה בשנת תקכ"ג. מאיר בניהו כתב כי זו
"המהדורה היפה ביותר של חמדת ימים" ובדבריו עסק בכמה תעלומות שקשורות
לתאריך ההדפסה ולהעלמת מקום הדפוס ושמו. בקצרה אומר כי בשער נכתב התאריך בגימטריה:
"ו'ע'ת'ה י'ג'ד'ל' נא כח ה' לפ"ג [=לפרט גדול]", כאשר האותיות 'ועת
יגדל' מודפסות בגדול ובאדום, ואילו האות ה' של תיבת 'ועתה' נדפסה בקטן אך בצבע
אדום. בקטלוגים רבים חישבו רק את האותיות הגדולות והגיעו לתקכ"ג, ואולי ראו
באות ה', שמחד נדפסה בקטן ומאידך נדפסה באדום, את חישוב האלפים, כלומר ה' אלפים +
תקכ"ג. אך בניהו, המתעלם כנראה מצבע האות ה', טוען כי מתוך התקכ"ג, יש
להוריד ה' של האלפים, ולכן השנה העולה היא ה' תקי"ח. במהדורה זו לראשונה חולק
החלק השלישי לשניים, ומני אז נדפס הספר בארבעה חלקים. לדברי בניהו, העלמת שמם של
המדפיסים – בני פואה – משער הספר, שלא כדרכם, היא מחמת שבספר אין שום הסכמה ורשות,
אף לא אלו שנדפסו במהדורות קודמות, מלבד הקדמת ר' יעקב אלגאזי והכיתוב בשער "Con
Licenzia de Superiori" [רישיון מהממונים]. לאור הסערה שחולל הספר בזמנם של חיון
והרמח"ל, לא הסכימו הרבנים להדפיסו. בני פואה, שעיקר השווקים שלהם היו במזרח,
הדפיסוהו לצורכם ולא לצורך מקומי (מאיר בניהו, הסכמה ורשות בדפוסי ויניציאה,
ירושלים תשל"א, עמ' 140–143; אוסיף שמהדורה זו אינה המהדורה השלישית וגם לא
הרביעית, אך אין כאן המקום להאריך, וראו בניהו שם).
נחזור לעותק שלפנינו. כפי שרשום בכיתוב עצמו,
המופיע בשער החלק הרביעי, הסיפור אירע בשנת תקצ"ה, שנת לידתו של רא"ל
פרינץ. איני יודע איך התגלגל אליו הספר. מה שברור לי שמאז הרישום הפרובוקטיבי
הנ"ל, הספר הספיק לעבור כריכה מחדש, ואולי בהזדמנות זאת חולק לשני כרכים.
הראיה לכך היא שדף השער חורג מגודל הספר, והכורך שחתך את הדפים היה מודע לרישום –
ולכן קיפל פנימה את שולי השער כדי שיתאימו לגבולות החדשים של הספר.
תגובות
הוסף רשומת תגובה