אבישי בן־חיים | מניפסט המסורתיות: הבשורה המתוקה – המתווה לפיוס

 

אבישי בן־חיים | מניפסט המסורתיות: הבשורה המתוקה – המתווה לפיוס

ידיעות ספרים; 2026

 

"במוצאי שבת אחד קיבלתי טלפון מישיבת 'חזון עובדיה', שבראשה עומד בנו של הרב עובדיה יוסף, הראשון לציון הרב יצחק יוסף. 'אתה תאהב את הסיפור הזה', אמר הקול בעבר השני, 'אל תשאל מה קרה בישיבה השבת'. 'בליל שבת התברר שהגז כבה במטבח, כלומר שלא יהיה לנו חמין לאכול בשבת. המשמעות הקשה לחבר'ה הייתה ברורה'... הם הלכו לראש הישיבה וסיפרו לו שכבה הגז. הרב יצחק אמר להם שכיוון שהישיבה ספרדית והספרדים מחמירים יותר מהאשכנזים בהלכות גוי של שבת, אז הם לא יכולים לרמוז לגוי של שבת שידליק עבורם את הגז שעליו מונחים סירי החמין. לכן לא שלח אותם הרב לחפש גוי של שבת, אלא אשכנזי של שבת... האשכנזי של שבת פנה לגוי של שבת, והוא הדליק בעבורם את הגז. השורה התחתונה הברורה הייתה שפתרון יימצא בוודאות. בישיבת 'חזון עובדיה' היה באותה שבת חמין חם, טעים ומהביל לחבר'ה, ועונג השבת התקיים, כמו שהמצווה מחייבת וכפי שמסורת היהדות המתונה והמתוקה אוהבת".

את הסיפור הזה מספר אבישי בן־חיים (להלן: אב"ח) כדוגמה למאמצים של פוסקי הלכה מתונים למצוא דרכים להקל בהלכה. הפוסקים הספרדים עמדו מול סיסמאות ה'חתם סופר' המחמירות שאותן אימצו, לדעתו, הרבנים האשכנזים. אב"ח מראה כיצד מתבטאת המתינות הספרדית המתוקה לא רק בהלכה, אלא בהיסטוריה, בתרבות, במוזיקה ובחיי המשפחה, והוא מציע לכולנו לבוא להצטרף למסורתיות. תקוותו שזו תפתור את הבעיות החברתיות הקשות ותיצור פיוס בין הזהות היהודית לדמוקרטית, בין היהודית לישראלית, בין דתיות לחילוניות, בין חרדים לציונות, בין דרישות ההלכה לתביעות המדינה המודרנית, בין תורה למדע ועוד.

אבל יש בעיה. אם כולנו נקבל עלינו את עול המזרחיות, לא יימצא מדן ועד באר שבע אשכנזי של שבת שיציל את החמין של ישיבת 'חזון עובדיה' בפעם הבאה שחייו יעמדו בסכנה. אינני מתלוצץ, אלא מציב משל לשאלה שמעסיקה אותי: האם מודל הפשרה יכול לעמוד בפני עצמו ולהתוות דרך בכל החלטה ציבורית, או שמא הוא יכול להתקיים רק כאשר קיימים קצוות ברורים שאפילו יש מי שנלחם עליהם, מעין "אבן הראשה" בקשת, המחברת ומאזנת, אך יציבותה נשענת על הלחץ הנוקשה של הקצוות. אבל זו רק השאלה הקטנה.

תהייה גדולה מזו קיימת לגבי התזה המרכזית של הספר, לפיה קיימת דיכוטומיה בין מזרחים לאשכנזים. אין ספק שבזירה ההלכתית יצא לרב עובדיה יוסף שם של מקל, יחסית לאשכנזים, אבל תהיה זו טעות להשתמש במונח פשרה. פשרה קיימת בהלכה רק בעניינים משפטיים בין אדם לחברו, לא בהלכות שבין אדם לקונו. הרב יוסף לא אימץ דרך של פשרה בין ההלכה למציאות. הוא עשה שימוש במסלול פנים־הלכתי שנצמד להלכה המחייבת, בדרך הבית יוסף, ובמחויבות פחותה לחומרות מאוחרות יותר שנתחדשו בחלקן מכוח המנהג או הקבלה. מעל הכול היה לו אומץ רב לפסוק לפי שיקול דעתו ההלכתי גם מול רבנים אשכנזים. ללא חת הוא הצליח למנוע חיכוכים במגוון נושאים מהותיים, כמו גיורי צה"ל, התרת עגונות מלחמה, הכרה ביהדות אתיופיה ועוד.

אבל כאן ההסתייגות הגדולה שלי: האם דווקא המזרחיות של הרב יוסף היא שהובילה אותו לקו זה? מי שיחפש בשמותיהם של רבנים ראשיים ואחרים, יגלה כי גם רבנים אשכנזים בעלי מעמד ממלכתי גילו אומץ רב בשאלות של דת ומדינה. דוגמאות בולטות: הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, הרב אליעזר יהודה ולדנברג, הרב שלמה גורן ועוד. מאחר שרבנים אלה אינם מזרחים, ברור שהגורם המכריע אינו העדתיות אלא הממלכתיות – התפיסה כי מדינת ישראל היא מציאות היסטורית חדשה, ולא "גלות משופרת", וכי יש להתחשב בערכה כשיקול משמעותי בשיקולי הפסיקה. האם לצדו של הרב יוסף עמדו רבנים מזרחים נוספים באותה מידה של אומץ ממלכתי? והאם כיום יש ממשיכים בולטים לדרכו זו בקרב רבני ש"ס והציבור החרדי־ספרדי?

מי שיחפש את המתינות המזרחית של הרב יוסף כיום – לשווא יחפש. די לעקוב אחר הדיונים בשאלות שוויון בנטל וחוק הגיוס, כדי לראות שעוצמת ההתנגדות של רבנים ספרדים חרדים, לרבות כאלו שבמעמד ממלכתי, אינה נופלת, ואף עולה לעיתים, על זו של עמיתיהם האשכנזים הפרגמטיים יותר.

אם ניתן לשרטט קו בין עקשנות למתינות, הוא עובר בעיקר על הרצף המגזרי, ולא על הרצף העדתי. המגזר הדתי־לאומי מכיר בערך המדינה והלאומיות, ונכון לפשרות כואבות. המגזר החרדי, והספרדי בכללו, רואה ערך כמעט בלעדי בקידום תורה ומצוות, ולכן מתקשה להתפשר בשאלות ציבוריות‏־מדינתיות מהותיות. מורשת הרב עובדיה יוסף נותרה במידה רבה חלום רחוק. המפלגה שהקים הפכה זה מכבר למפלגה חרדית קלאסית, עם דגש מוגבר על רווחה ועל תרבות מזרחית התואמת לרוחם של ספרדים־בני־תורה.

אין בכוונתי לטעון כי אב"ח מציע את ש"ס כמודל. אדרבה, אני מרשה לעצמי להניח כי את חלק מטענתו הוא מפנה נגד ש"ס שמתקרבת לאחותה האשכנזית ועוברת תהליך של דה־מסורתיזציה. כל שבכוונתי להוכיח הוא כי המזרחיות לא מבטיחה בהכרח מתינות והכלה. אם באמת אב"ח יצליח לשכנע את הרבנים המזרחים לשוב אל המודל המזרחי הוותיק, להקים מחדש מודל מזרחי שנכון לפשרות בענייני דת ומדינה, כזה שלא נכנע להגמוניה הרבנית האשכנזית, אולי אז נוכל לקרוא לאחים האשכנזים לבוא ולהצטרף לבשורה המתוקה.

אין בטענתי כדי לבטל את ההנאה ששאבתי באופן כללי מפרקי הספר, גם במנותק מטענתו הגדולה של המחבר. הדבר בולט במיוחד בסקירת המוזיקה האמונית המתרחבת, ובפרק המרתק על הזיקה המזרחית לדמותו של הרצל. המסורתיות המזרחית מציגה אופי של הכלה והעלמת עין שיש בו ערך חברתי רב, אך יתרונות אלה מוגבלים לפרקטיקה הפרטית. בדומה לקלישאה הרווחת "העם מופלא אבל ההנהגה כושלת", נעשית כאן הפרדה שגויה בין המיקרו למאקרו: בעוד שהמודל המסורתי משגשג במרחב הביתי, המרחב הציבורי־פוליטי תובע הכרעות חותכות וברורות שהעמימות המסורתית אינה מסוגלת לספק.