מרדכי זלקין | האלמנה – דבורה רוֹם: סיפורה של סוכנת תרבות (בצירוף מחווה לספר – סקירת פרשייה היסטורית של הדפסת הגהותיו של הרב ד"ר יוסף צבי דינר לתלמוד הירושלמי בדפוס ראָם)

 

מרדכי זלקין | האלמנה – דבורה רוֹם: סיפורה של סוכנת תרבות 

כרמל; ירושלים תשפ"ו

(בצירוף מחווה לכבוד הופעת הספר: סקירת פרשייה היסטורית של הדפסת הגהותיו של הרב ד"ר יוסף צבי דינר לתלמוד הירושלמי בדפוס ראָם)

 

אין לומד גמרא שלא מכיר את המשפט "ווילנא, בדפוס והוצאות האלמנה והאחים ראָם". מאחורי הטקסט הקסום הזה, שמופיע בדפי השער של גמרות רבות עד ימינו, מסתתר סיפור היסטורי ארוך. ספרו החדש של פרופ' מרדכי זלקין מזמין אותנו למסע מרתק באחד מבתי הדפוס המשפיעים ביותר על ארון הספרים היהודי מאז המאה ה־19 ועד ימינו אנו. בצעירותי ראיתי בעיני רוחי את האלמנה רום בדמות יהודייה כפופה המטופלת ביתומים צעירים שמשוטטים סביבה בבית הדפוס ומנסים לסייע. אבל הספר מעמיד בפנינו את דיוקנה של דבורה רום כאישה עוצמתית וחזקה שמעמידה בצל את האחים רום – גיסיה, לא ילדיה! – ועומדת בראש בית הדפוס הגדול מסוגו בעולם היהודי. הייתה זו אימפריה שהעסיקה מאות עובדים בכמה בניינים גדולים, ששלחה זרועות ארוכות אל רחבי העולם היהודי, שניהלה מחזור כספים בלתי נתפס, והכל תחת ניהול קפדני ושיטות הדפסה, פרסום ושיווק חדשניות ומשוכללות.

הספר גדוש בפרטים מרתקים, וגיליתי בו חידושים רבים. כך למשל למדתי שדבורה רום הייתה בת למשפחה מיוחסת. אביה היה יוסף בצלאל הרכבי ואמה טשארנה איטה הייתה הבת של ר' שמואל שטראשון – בעל הגהות הרש"ש שנדפסו בש"ס וילנה – ואחות של ר' מתתיהו שטראשון, מהחשובים בתנועת חכמת ישראל בווילנה. הדפסת ההגהות בש"ס וילנה קבעה את מקומו של הרש"ש בכותל המזרח של ארון הספרים היהודי, והעובדה הפשוטה והלא־ידועה שדבורה רום הייתה נכדתו, עשויה להסביר כיצד זכינו שהגהותיו של הרש"ש, אשר לא יסולאו מפז, נשמרו היטב ואף השפיעו לדורות. לומדים ותיקים עשויים להיתקל לעיתים בהגהות אחדות של הרש"ש שאין להן פשר, שכן הנוסח בפנים אינו טעון שום תיקון, אך יש ששיערו שבכמה מקומות מדפיסי וילנה כבר תיקנו את נוסח הגמרא לפי הגהותיו של הרש"ש. כך שלא רק שהרש"ש קיבל מקום של כבוד במהדורת הש"ס, אלא שהגהותיו חדרו לתוך הנוסח המקודש שדרך כלל הקפידו לשמור עליו מכל משמר, וכאזהרתו הידועה של רבינו תם (ראו: י"ש שפיגל, עמודים בתולדות הספר העברי: הגהות ומגיהים, עמ' 422).

נספח מכובד מקודש לדמותו המורכבת של שמואל שרגא פייגנזון, הידוע בשמו הספרותי "שפ"ן הסופר", שהחל לעבוד בבית הדפוס בשנת 1867. לפי מסה ארוכה שכתב על תולדות בית הדפוס, הוא נשכר כדי לשמש "מנהל הדפוס והעסק", ואף עמד בפועל מאחורי היוזמות הגדולות והחשובות שיצאו לפועל. בניגוד לשבחים רבים שהעניק לעצמו, לדבורה רום ולמותה, הקדיש שפ"ן בסך הכול הערת שוליים קצרה. חוקרים ומלומדים רבים עשו שימוש במסה שלו לתיאור העובדות והאירועים, אלא שזלקין מפקפק באמינותה. נוכח שורה של תהיות וקושיות על טענותיו של פייגנזון, מראה זלקין כי לפחות כמה מתיאוריו אינם עולים בקנה אחד עם העובדות ההיסטוריות. לטענתו, פרסום המסה בשנות העשרים של המאה העשרים, שנים רבות לאחר שכל מי שנמנו עם הנהלת בית הדפוס כבר לא היו בין החיים, אפשר לפייגנזון לבדות מליבו פרטים שלא היו ולא נבראו. למשל עצם טענתו שהיה מנהל הדפוס, בעוד שבפועל היה אחד מעובדי הדפוס, גם אם בין החשובים בהם, וכך גם בטענותיו שיזם את תהליך המודרניזציה של הדפוס ועיצב את מערכת היחסים עם הצנזורה. בנוסף לסתירות ולקושיות שמצא זלקין על המסה, הוא מציין כי קיים פער בין כתב היד של המסה לבין גרסת הדפוס שלה, ממנו עולה כי פייגנזון הורה לשנות ולמחוק משפטים רבים ואף לגנוז שני פרקים חשובים (נראה כי זלקין תכנן להציג את השינויים הללו ואת משמעותם, אך בפועל לא עשה זאת בספר ואף לא רשם את המספר הארכיוני של כתב היד; ייתכן שכוונתו לעשות זאת בעתיד). זלקין מסיק כי חוקרים לא נזהרו די הצורך בהסתמכות על פייגנזון כמקור יחיד אך לא אמין, והוא תולה את התקבעות הנרטיב שלו גם בקושי של ההיסטוריוגרפיה האורתודוקסית למקם דמויות נשיות במוקד של אירועים היסטוריים, בוודאי בראש מפעל שהשפיע לדורות על בית המדרש, מה שהביא לדחיקתה של דבורה רום ממעמדה האמיתי.

כעין אישור למעמדה ה"בעייתי" של אישה בראשות הדפוס, ניתן למצוא בקוריוז שמופיע במקום אחר בספר. זלקין מספר כי לא כולם קיבלו באהדה רבה את ש"ס וילנה, בדרך כלל עקב השתייכותם של המגיהים לחוגי הנאורות וההשכלה, אך העיתונאי והסופר אפרים ניימרק שמע סיבה נוספת ממוכר ספרים יהודי בבגדד: "האלמנה לא תמצא אחד אשר יאות לקחתה. והמחרף את רעהו יאמר לו 'זוג' אל ארמלה', לאמר: בעל אלמנה. ואם לא הצחוק יהיה בעיניכם קוראים נכבדים, כי הספרים מדפוס ווילנא לא ימצאו למו קונים בבגדאד, באשר נכתב עליהם 'בדפוס האלמנה והאחים ראָם'" (מצוטט בעמ' 224).

הספר של זלקין הוא גם חיבור אקדמי המשרטט מפה היסטורית מדויקת ומרשימה, אך גם סיפור מרתק ומרגש, במיוחד עבור מי שגדל במשך שנים רבות על הגמרות של דפוס רום. אעיר כי למרות הכתיבה הרהוטה והיפה, ראוי היה לתת את הספר לעורך לשון, אשר גם היה מסקל כמה וכמה שגיאות שנפלו בספר.

 

*

קשרי הרב אליעזר ליפמן פרינץ עם דפוס רום והדפסת הגהותיו של הרב ד"ר יוסף צבי דינר 

כמחווה לספר ולמחברו אני רוצה להוסיף פרק מעניין הקושר את דפוס רום לדמותו של ר' אליעזר ליפמן פרינץ (הולנד וגרמניה; 1835–1915), שמזה כשנה אני עוסק בקליטת ספרייתו בספרייה הלאומית בירושלים. ביום עיון של פורום הספרנים שנערך השנה (ב־14 ביוני) בספרייה הלאומית והוקדש לאוסף פרינץ, נשא הרב פרופ' נריה גוטל הרצאה מאלפת על תרומתו של פרינץ לדורו ולדורות. בין דבריו עמד על ערוץ התקשורת שהתקיים בין רום לפרינץ. באדיבותו הרבה אני מפרסם את הדברים, אך גם מוסיף משלי פרטים אחדים, ומובן שהאחריות על דיוק הדברים עלי.

אחד הפרטים הביוגרפיים הידועים על אודות פרינץ הוא הסיוע שהגיש למשפחת רום ברכישת הש"ס של ר' יעקב עמדין – היעב"ץ – שהיה מלא בהגהות ובהערות. ש"ס זה התגלגל כנראה לאמסטרדם, ופרינץ, שהתגורר באמסטרדם בין השנים 1876–1887, דאג לסייע ברכישתו כדי לשלחו לווילנה. את חשיבותן של ההגהות הללו ציינו המדפיסים בשער המפורט של כל כרך: "גם נגלה אור חדש לעינינו, הוא ניהו ש"ס של הג"מ יעקב עמדין ז"ל אשר סידרו והכינו [...] ויעמול בו שנים רבות להגיהו [...] חמדה גנוזה הזאת מצאנוה באמשטרדם [...]". ב"אחרית דבר" לש"ס, שנדפס בסוף מסכת נדה, ציינו המדפיסים: "והנה הש"ס הזה נתגלגל ונמצא ת"י [תחת ידי] המדפיסים האחים לעוויזאָן (בעלי דפוס פרופוס) באמשטרדם, ובהשתדלות הרה"ג בתו"י [בתורה ויראה] השוע הנדיב מוהר"ר אליעזר ליפמאן פרינס באמשטרדם שליט"א, אשר טרח לטובת הש"ס [...]". בדף שלאחריו ציינו המדפיסים את שמותם של ארבעה עשר מהמתנדבים בעם שסייעו בהדפסת הש"ס, בהם "הרה"ג השוע הנדיב מוהר"ר אליעזר ליפמאן פרינס מאמ"ד [מאמסטרדם]". הגהותיו של פרינץ עצמו, נדפסו על פני כשליש עמוד בסוף מסכת חולין, מן הסתם כמחווה על עזרתו. לימים נדפסו גם חידושיו של פרינץ על סידור התפילה בסידור "אוצר התפילות", שנדפס בדפוס האלמנה והאחים ראם בשנת תרע"ד, תחת השם "דמשק אליעזר" (דף קנד ע"א וע"ב במספור השני).

שנים רבות לאחר הדפסת התלמוד הבבלי, התרחשה פרשייה נוספת בערוץ התקשורת שבין רום לפרינץ. נקדים במעט רקע. הרב ד"ר יוסף צבי דינר (1833–1911) היה תלמיד חכם גדול, שבין יתר גלגוליו כיהן בשתי משרות משמעותיות – רבה הראשי של אמסטרדם וראש בית המדרש לרבנים בעיר. הוא רכש השכלה תלמודית מופלגת במקביל להשכלה אקדמית לא מבוטלת, ושילב בין שתיהן באופן הרמוני. הוא כתב הגהות וחידושים רבים על ספרות חז"ל, אשר מתאפיינים ברובם בשיטות אקדמיות ומבוססים על הנחות פילולוגיות ועריכתיות. לימים נדפסו הגהותיו וחידושיו על הבבלי ועל הירושלמי בארבעה כרכים תחת השם "חידושי הריצ"ד" (מוסד הרב קוק; תשמ"א–תש"ס).

את המבוא לספר חידושיו כתב פרופ' בנימין דה־פריס, מרצה לתלמוד באוניברסיטה העברית, שהיה נשוי לנכדתו של דינר (אגב, חוקר התלמוד הנודע פרופ' י"נ אפשטיין היה נשוי לאחות נוספת במשפחה). בין דבריו ביקש לאפיין את שיטתו של ריצ"ד: "באשר לעריכת הגמרא הבבלית, הוא [דינר] רואה את פעולתם של הסדרנים לא בהוספות, אלא בסידור החומר ועריכתו. אף הגמרא מורכבת משכבות שונות, יסודות ארץ־ישראליים ובבליים, מעובדות לפעמים שלא כמובנם המקורי" (עמ' 30). השקפות אלה של דינר הן הנחות יסוד במחקר התלמוד, אך כפי שעמדו במוקד הפולמוס שהתרחש לפני כעשרים שנה על אודות "שיטת הרבדים", הן נתקלו בהתנגדות כבר בזמנו של הרב דינר. שיטה זו מתמקדת ברבדים השונים של הבבלי, ומבקשת להפריד ביניהם באופן שמסביר את תהליכי העריכה של התלמוד, לעיתים באופן המנוגד לתפיסה המסורתית הרואה את התלמוד כמקשה אחת, הרמוני ומגובש.

דה־פריס ממשיך לספר כי גם הרב דוד צבי הופמן – ראש בית המדרש לרבנים בברלין, ובעל השכלה אקדמית גם הוא – הסכים עקרונית עם עצם הגישה. עם זאת, "הרד"צ הופמאן העמיד את בעיית הפסק: האם לא ינצלו את הגהותיו בצורתן הנוכחית, שלא בטובתו לסתור את כל בניין השולחן ערוך?" כלומר, גם אם שיטה זה נכונה ביסודה, אבל מאחר שהיא מניחה את קיומן של שכבות שונות, מהן אותנטיות מהן אפוקריפיות, זרות או מאוחרות, עלולים לבוא אנשים ולטעון "דין הניין לי ודין לא הניין לי", כלומר לדחות פסקי הלכה של הרמב"ם והשולחן ערוך בטענה שהם מתבססים על חלקים לא מקוריים בטקסט.

דה־פריס מציין כי אומנם יש מקום לשאלה זו, "אבל אפשר למצוא פתרון ולהסביר שאין החקירה הביקורתית באה אלא להתוות את קווי התפתחות ודרכי השתלשלות של ההלכה מבחינה מדעית, אך אינה מתכוונת לדחות את ההלכה ומסקנותיה בצורתה הדוגמתית עם גמר בישולה". כלומר, אנשים מלומדים יבינו כי כל העיון הביקורתי אינו אמור אלא רק במישור האקדמי, המחקרי, אבל בכל הנוגע להלכה אין כל משמעות לתאוריות הביקורתיות ואין מקום להתחשבות בהן. הוא מבהיר כי יש הבדל מהותי בין ביקורת המקרא לבין ביקורת התלמוד: "הראשונה דוחה את המקור האלוקי, ואילו האחרונה מאמינה במקור האלוקי של ההלכה, אלא שמבקשת להוכיח שבדרך ההתפתחות ובשלבי ההשתלשלות נתגלגלו הדברים גלגולים שונים ומשונים, ובכך נשתנה לפעמים פירושם וצורתם, אך למעשה נקבל את הפסק לפי המסקנה היוצאת מתוך הסוגיה כפי שנתגבשה בצורתה האחרונה".

מסתבר שרד"צ הופמן וכך גם חכמים נוספים שקיבלו את עקרונות השיטה, חששו מההשלכות שלה על תלמידים שלא שנו כדבעי את פירקם, כמו גם על אנשים שאינם נאמנים בכל ליבם לתורה. אלה ואלה עלולים שלא לקבל את "החילוק" הלמדני בין דרך הלימוד ובין פסיקת ההלכה, וכך לדחות חלקים מהותיים מהמסורת ההלכתית.

נושא סבוך זה עמד במרכז הדיון שהתקיים בשאלת הכנסת הגהותיו של הרב דינר למהדורת הירושלמי של דפוס רום, שתוכננה והוכנה בעשור השני של המאה העשרים. ניהלו את הדיון בעיקר הרב ד"ר שמואל זליגמן, אחד מתלמידיו של דינר, ופרינץ, שעמד כמתווך בינו ובין רום, במעורבות מסוימת של אחיו של ריצ"ד. סדרה של שבעה מכתבים שנשלחו בין השניים השתמרה ונדפסה לימים בספר פרנס לדורו (אגרות קסט–קעה). תחילה אציין כי שנים רבות קודם לכן, כאשר שהה פרינץ באמסטרדם, הוא נימנה עם חוג חבריו ותלמידיו של הרב דינר, והשניים אף ניהלו חילופי מכתבים (פרנס לדורו, עמ' 23, 90–94). בשנת 1896 אף התרחש פולמוס חריף נגד הרב דינר והגהותיו, ופרינץ נחלץ להגן על שמו (שם, עמ' 361–369).

נפתח דווקא במכתב משנת 1914 החותם את הסדרה, שבו מבהיר זליגמן את שיטת הלימוד של רבו ומבסס אותה בתקדימים רבניים: "העריכה הסופית (של התלמוד) קיבלה את כל המסורות שעמדו לרשותה, והעמידה אותן אחת על יד השניה – גם אם היו חלוקות אחת על השניה לעתים קרובות; זאת אומרת, גם אם הסוגיות באו מבתי מדרש שונים, וגם אם נקודת המוצא שלהן היתה שונה לגמרי – אך ורק כדי לשמור על כל המסורות שעמדו לרשותה. בין מסורות אלו היו רבות מאד שהיו בעצם אפוקריפיות; דהיינו, שתוכנן היה הערות ושאלות, שמקורן בהערות ושאלות של כופרים (בעיקר פגנים־נוצרים), שכיוונו ללעוג לחז"ל. לעתים לא הרגישו בתקופה מאוחרת יותר, זאת אומרת בדורות האמוראים, שלא היו אלה אלא 'הלזות' על דברי חז"ל, והתחילו לדון בהם ברצינות. כל זאת מתברר מתוך נתונים שונים – לפעמים מתוך השמות של השואלים, לפעמים מתוך 'חוסר האפשרות' הפנימית של השאלות או האוקימתות (casus posities) – האופי האמיתי של מקומות אלה. היתה זאת תפיסה גאונית, כמו גם קיצונית, של מו"ר ז"ל, שגילה וכתב זאת ל(פירושים של) כמה מקומות, ולא רצה 'לתרץ' אותם בפירושים 'כפויים', מכיון שהם כתובים סוף סוף בתוך התלמוד שלנו! ולכן אין זה מוזר שאחר כך נהפכו מקומות אלו למקורות של הלכות, אפילו 'לדינא'! מוצאים (תופעה) זאת גם במקרה של שגיאות ברורות [...] גם להגר"א היה העוז הזה לשנות גירסה, שעליה היה מבוסס 'דין' שהתנגד לו [...] עכשיו – מספר המקומות ב'הגהות' [-של דינר], שבהם מדובר על מקומות אפוקריפיים כאלה, אינו כל כך מועט [...] אמנה לך כמה מקומות [...] אם כן רואה אתה מספר רב (של מקומות אלה), ובלי ספק יהיו עוד כאלה ב'הגהות' שאינני זוכרם כרגע [...]" (פרנס לדורו, איגרת קעה, עמ' 405–407).

ובחזרה לאחור, מדפיסי רום חששו כנראה שהגהות בעלות אופי ביקורתי לא יתקבלו בעין יפה, ולכן הסכימו לקבל רק את ההגהות שיעברו את שבט הביקורת ויימצאו ראויות ל"חותמת כשרות". על כך אנו למדים ממכתב ששלח פרינץ לזליגמן באדר שני תרע"ג (1913), שבו מספר כי מדפיסי רום פנו אליו להשיג עבורם כמה הגהות עבור הירושלמי שהם מתכננים להוציא לאור. הוא מספר כי הציע להם את הגהותיו של הרב דינר, ושמע מהם כי כבר זליגמן המליץ להם על כך. אלא שרום כתבו לו: "והננו רואים שיש ברכה מהם, אבל לא כולם, כי רק המורם מהם ע"י בחירת מומחים (וכהתנצלות שלא ידפיסו את הכל), ואמנם כי כל ההגהות שנקבל נקחם, רק בתנאי שנבחר מהם ע"י חכם התורה משופרי דשופרי שבהן" (אגרת קעב, עמ' 401; ראו גם מכתב קעז, עמ' 410, לר' אברהם משה הלוי דינר, אחיו של הרב דינר). כלומר, רום ידעו כי חלק מההגהות יהיה לצנינים בעיני לומדים מסורתיים, ולכן התנו את קבלתן בביקורת של תלמידי חכמים. מכתבים אחרים ב"פרנס לדורו" מלמדים כי משנתו של דינר הייתה לצנינים בעיני רבנים בגרמניה, ואף נכתבו נגדו מאמרים בבמות תורניות. במכתב הנוכחי אנו למדים כי גם רום נתקלו בביקורת באשר לכוונתם להדפיס את הגהות דינר, אך פרינץ כנראה הצליח להשתיק את הביקורת: "מההתכתבות הקודמת נתברר לי שהמלשינים הכו אותו בלשונם, אך מצאתי ב"ה אמצעים להשתיקם (זה ישאר בינינו)".

נראה כי בני משפחתו של דינר ותלמידיו לא התלהבו מהסלקציה הזאת, ועל כך אנו למדים ממכתב ששלח פרינץ לזליגמן בערב פסח תרע"ג, שבו הוא פונה אליו כנציג של בני הרב דינר: "כעת עליו (א' דינר) לדעת שרק דרכי ניתן לכתוב למו"לים בווילנא. הצעתי היא: (א) שבעלי דפוס ראָם יהיו חייבים להצהיר על נכונותם להדפיס את כל ההגהות על הירושלמי, ואם ימאנו, אז המשפחה מסרבת להעתיק עבורם את כתבי היד, וגם אינה מרשה שההערות המודפסות כבר – תכנסנה. (ב) המשפחה מוכנה, ללא התחייבות כספית, לשלוח להם הגהות מודפסות ובלתי מודפסות. (ג) בני המשפחה אינם מוכנים לקבל את שיפוטם והכרעתם של תלמידי חכמים משם, מכיוון שדרך הלימוד ברוסיה שונה – יש שיטה רגילה "modus docendi". אנחנו משוכנעים ששיטת דינר בלימוד הגמרא, אם רק מתרגלים לשיטתיות, תקבל תמיכה. אני משוכנע מנאמנותם של ה"ראמ'ס", שגם בלי שידרבנו אותם יתנו עותקים אחדים יותר מהמעתיקים שיש בבני המשפחה. לבסוף, על המדפיסים להתחייב לשלוח את ההגהות הראשונות לאמסטרדם, לתיקון".

כלומר, סביבתו של דינר סבורה שדרך הלימוד הליטאית אינה הדרך הישרה והרגילה, ולכן לא סביר שתלמידי חכמים ברוסיה יבקרו את דרכו של דינר ויבררו את החידושים המתאימים להם. מדובר בהסתכלויות שונות על הטקסט של התלמוד, ולכן לא מקובל עליהם שהחידושים יעמדו למבחן, ודאי לא על ידי מי שמתודה זו לא נהירה לו ואפריורית אינה מקובלת עליו.

פרינץ ממשיך ומספר על תגובת רום: "התשובה שקיבלתי היום (מווילנא) היא כך: ההגהות של הג"מ דיננער ז"ל על הירושלמי נקבל באהבה את כלהם; אולם [...] נמצא בהם עניינים שהקדימוהו גאונים שלפניו, או שמא נמצא איזה שגגה בהם, הלא כבודו יגדל בהפרישה יותר מן הדרישה. ויואל נא לפקוד על בנו ותלמידו לשלוח לנו הגהותיו כלם אחרי יתקן את השגיאות שבה נדפסים. ולא נחשוך מלתת לבנו ותלמידו עקס' [עקסמפלר; עותק] אחד לכל אחד (מהירושלמי אחר שתגמר הדפסתו), ואנחנו לא נדע שם בנו ותלמידו לפנות אליהם, לכן נטריח נא את כב' בזה ותתגלגל הזכות על ידו" (אגרת קעג, עמ' 403).

כלומר, רום הבינו כי המשפחה לא מוכנה לסלקציה שלהם, אבל עדיין יש שתי סיבות ענייניות לברירת החידושים: ראשית, יש חידושים שכבר נאמרו על ידי חכמים אחרים ומיותר לכפול אותם. שנית, ישנן הגהות המבוססות על שגיאות אובייקטיביות, והדפסתן לא תוסיף כבוד לדינר.

הסוף היה מאכזב. פרינץ שלח מכתב נוסף בל"ג בעומר תרע"ג (1913), ובו סיפר כי רום סירבו להדפיס הן את הערותיו שלו עצמו על הסידור, הן את ההגהות של הרב דינר במלואן. הוא מוסיף לספר: "שאלתי אותם כמה עלי לשלם עבור הדפסת קונטרסים מיוחדים משניהם [-חוברת להגהות בלבד]. ביום ששי קיבלתי תשובה, שאם לא ימצאו מקום להערותי, ידפיסו קונטרס מיוחד, מבלי דרוש שכר ההוצאה, ואת הגהות הג' דינר נוכל אי"ה להדפיס, כקונטרס מיוחד, במשך זמן הדפסת הירושלמי" (אגרת קעד, עמ' 404).

בסופו של דבר, הירושלמי של רום לא נדפס אז, אלא רק כעבור כמה שנים, בשנת 1922. לא זו בלבד שההגהות של דינר לא נכנסו כלל לירושלמי, הן אפילו לא הופיעו כחיבור בפני עצמו, כפי שהציעו מדפיסי רום. לפי מה שמספר זלקין בספרו, הדפסת הירושלמי לא עמדה בעדיפות גבוהה מול הדפסת הבבלי, שכן מעטים היו הלומדים בו, בין היתר מחמת השיבושים הרבים שדבקו בו. ההשקעה העצומה שדרשה הדפסתו, כמו גם שאלות של זכויות יוצרים ואישורים שונים, הביאו לדחיית הרעיון כמעט לחלוטין. רק בשנת 1922, לאחר שכל הצוות הניהולי של בית הדפוס הלך לעולמו והוא עבר לבעלות אחרת, מימש פייגנזון את התוכנית והוציא לאור את הירושלמי. נזכיר שבשנה זו גם רא"ל פרינץ כבר לא היה בין החיים, וכך כל הגורמים שהתכתבו בנושא הדפסת ההגהות של הרב דינר נשכחו מלב.

לסיכום, מן הצד האחד, הקשרים בין רא"ל פרינץ לדפוס רום היו בעיקרם חיוביים, שכן הוא סייע להם ברכישת הש"ס של ר' יעקב עמדין ואף זכה שהגהותיו יודפסו בסוף מסכת חולין. מן הצד השני, כאשר ביקש לפעול למען הדפסת הגהותיו של הרב דינר, גורמים שונים הביאו להכשלת המהלך, וככל הנראה בית הדפוס ויתר על הסיכון הכלכלי שכרוך בהגהות בעלות אופי כזה. פרשייה זו מאירה גם מפגש טעון ולא ידוע בין הלימוד המסורתי ללימוד המדעי־הביקורתי, שאילו היה מסתיים אחרת, ייתכן שהייתה לו השפעה לדורות.

[בעניין זה פרסמתי לפני כשנתיים סדרת רשימות בשם "תורה ומדע־תורה", ואני כולי תקווה שבקרוב אזכה לערוך אותה כראוי.]