מרגלית שילה | המאבק על הקול: נשות היישוב וזכות הבחירה 1917–1926

 

מרגלית שילה | המאבק על הקול: נשות היישוב וזכות הבחירה 1917–1926

יד בן־צבי ואוניברסיטת בן־גוריון; ירושלים תשע"ג

 

את הספר הזה קיבלתי לפני זמן רב, אבל חיכיתי שהקריאה בו תהיה בגדר אקטואליה. ובכן, לאחר המתנה ארוכה למדי הבחירות שוב בפתח, והפעם על הפרק: נציגה במפלגה חרדית – מותר או אסור. דיונים כאלו הם ההזדמנות לחזור לספר שלפנינו, הסוקר את המאבק של נשים פמיניסטיות על הזכות לבחור ולהיבחר ל"אסיפת הנבחרים", זו שקדמה למוסד הכנסת, בין השנים 1917–1926. ההתארגנות של אותן נשים התחוללה על רקע המאבק האוניברסלי למען שוויון זכויות לנשים, ומתוך הבנה כי בארץ ישראל שואף לקום יישוב יהודי דמוקרטי. מי שהתקומם נגד מאבק זה, היו הנציגים והרבנים הדתיים והחרדים. מדובר בספר מרתק וחשוב, המקיף את הסוגייה על כל צדדיה. הסקירה הבאה תהיה קצת שונה באופייה. לא אסקור את המאבק הרחב על היבטיו הרבים, אלא אעניק הצצה לכמה ציטוטים וטיעונים שנשמעו מפי גורמים רבניים ופוסקי הלכה.

ביוני 1918 התקיימה ביפו האספה המכוננת השנייה. מאה גברים ושלוש נשים השתתפו בדיון לגבי הקמת מועצה המבוססת על בחירות שוויוניות. באספה זו הוצגה לראשונה זכות הבחירה כסוגיה הלכתית. הנציגים הירושלמים המעטים ואנשי המזרחי שהתגוררו ביפו ובמושבות טענו כי מתן זכות בחירה לאישה היא איסור הלכתי. הראשון לטעון זאת במהלך האספה היה הרב עוזיאל, החכם באשי של יפו. הוא טען בתוקף כי זהו דין תורה ועל כן "נתנגד בכל תוקף, אם תרצו לגעת בתורתנו הקדושה הישראלית" (עמ' 95).

בחודשים הבאים התפשטה בירושלים הידיעה על ההחלטה להעניק זכות בחירה לנשים. היה מי שחשב בטעות שהיישוב הישן השלים עם מצב זה, אך זו הייתה טעות. עד מהרה החלו להישמע קולות התקוממות מצד הציבור השמרני. הרב יוסף גרשון הורוביץ למשל הסביר בגילוי לב בוועידה הארצית של המזרחי כי לא חשב שמדובר ב"איסור ברור", אבל משראה את ההתקהלות של מאות אנשים בפתח ביתו, שינה את דעתו והחליט לאיסור – "וראיתי כי הרגש של הקהל הוא נגד זה" (עמ' 117). משתמע כי הפסק שלו עוצב לנוכח רחשי הלב של הציבור. כחודשיים מאוחר יותר, פרסם הרב מנחם מרדכי פרנקל־תאומים איסור על כך: "הדין אוסר על כל היהודים החרדים המאמינים בתורה וההולכים בדרך התורה מהשתתף באסיפה המייסדת, כל זמן שהסעיף הזה [זכות הבחירה לאישה] יתקיים". איסור זה נחתם בין היתר בידי הרבנים זוננפלד ודיסקין. לוחות הקיר של ירושלים מלאו כרוזים האוסרים זאת וגם הדרשנים בבתי הכנסת חזרו על כך.

באוגוסט 1919 שב הרב אברהם יצחק הכהן קוק לארץ ישראל, לאחר חמש שנות גלות עקב מלחמת העולם הראשונה, וחזרתו הוסיפה קול חדש בוויכוח הנוקב בשאלה זאת. אנשי הציונות הדתית ראו בו מנהיג בעל שיעור קומה, אך קנאי היישוב הישן מיאנו להכיר בו כרב הראשי של ירושלים, אולי משום אהדתו הגלויה לחלוצי העלייה השנייה. המתונים במזרחי ציפו שהרב קוק יחזיק בדעתם במתן זכות בחירה לאישה, אך תשובתו המהירה אכזבה. הוא שלל נחרצות את זכות הבחירה לאישה, "שנגד הדין היא". ובפסק הלכה שפרסם הביע דעתו כי איסור זה נובע מן התורה, הנביאים והכתובים, מן ההלכה ומן ההגדה – האיסור "מורה שרוח האומה כולה בצביונו וטהרותו עומד נגד החידוש המודרני הזה" (עמ' 187).

אבל בתוך כמה שנים נחלש האיסור עד שכמעט חדל להופיע בדיונים. בניגוד להכרזתו המפורשת ב־1918, שני עשורים מאוחר יותר פרסם הרב עוזיאל פסק הלכה המתיר ללא ספק את זכות הבחירה לנשים, פסק הלכה שהפך לאבן יסוד מרכזית להיתר עד היום הזה (עמ' 95).

מה בעצם היה האיסור שעמד בבסיס המאבק? על יסוד דברי הספרי לפרשת שופטים "שום תשים עליך מלך... מלך ולא מלכה", ועל בסיס קביעת התלמוד במסכת יבמות דף סה ע"ב "האיש דרכו לכבש ואין האשה דרכה לכבש", למדו חכמים כי נאסר על אישה למלא כל תפקיד ציבורי, וכפי שפסק הרמב"ם: "כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש ולא אשה... לכל שררות שבישראל" (עמ' 241). הלכה זו עוררה שאלות רבות האם הלכה זו התקבלה למעשה, האם בחירת אישה לאספת הנבחרים משמעה שררה, האם מדובר רק במינוי שנעשה בידי הסנהדרין או גם בגוף כלשהו? הרבנים הירשנזון וניסנבוים טענו כי פסק זה לא רלוונטי מסיבות שונות, ואפילו הרב עוזיאל, שכזכור טען בתוקף שהדבר אסור, טען מאוחר יותר בתשובה כי אין בתלמוד בסיס לאיסור מינוי נשים לשררה. וכך גם כתב הרב הרצוג. הניסוחים השונים של האוסרים, כמו "רוח התורה" או "רוח האומה", מלמדים כי לא מדובר בהלכה פסוקה אלא בעניין מטא־הלכתי. יש מי שהזכיר את הכלל "חדש אסור מן התורה" שקבע החת"ם סופר. לא אאריך כאן בנימוקים הנוספים הקשורים למקומה של האישה בחברה, או לחששות שונים, ואסתפק בהזכרת הנימוק הפרקטי יותר, אשר עסק בחשש הפגיעה בצניעות שעשויות להביא עמן הבחירות בקלפי.

בהתמודדות עם בעיית הצניעות, עלו במהלך השנים פתרונות מעניינים. כך למשל בבחירות שהתקיימו באפריל 1920, הוחלט כי בירושלים תיערכנה הבחירות במתכונת מיוחדת – לגברים חרדים הוצע להצביע בקלפיות המיועדות לגברים בלבד, שכל קול בהן יימנה כשני קולות, למצביע ולאשתו הנעדרת (עמ' 201). כמה שנים מאוחר יותר, לאחר שכבר הוכרעה השאלה והוחלט שנשים מצביעות, העלה הרב אוסטרובסקי בפני חברי המזרחי הצעה לפיה יותר לנשים מצביעות למסור את פתקאותיהן לבעליהן על מנת שהם ישלשלו אותם לקלפי, או לחלופין שיותקנו קלפיות נפרדות לגברים ולנשים. חברות הוועד הלאומי ראו בהצעותיו ניסיון פגיעה בזכות האישה וכינו אותן "מעשה אלימות ציבורית". ניסיונות נוספים להחליש את זכות הבחירה לנשים נתקלו במאבק קשה ועיקש, ובפועל עד לאמצע שנות ה־20 של המאה הקודמת הדיון שקע לחלוטין וזכות ההצבעה לנשים הפכה לעובדה בלתי ניתנת לערעור. מאז קום המדינה, קמו כמה וכמה מפלגות חרדיות, ולא נשמע גורם רבני או פוליטי שהיה נכון להתנגד להצבעת נשים, ובכך לוותר על מחצית מן הקולות הפוטנציאליים.

לכן כאשר נשמעים דיונים האם אי פעם יכהנו נשים כחברות כנסת במפלגות חרדיות, גם אם החרדים ברובם תופסים זאת כחילול הקודש וכאיסור גמור, הרי שהסיפור המרתק של המאבק על זכות ההצבעה לנשים מלמד אותנו שגם "איסורים" יכולים להשתנות בתוך שנים לא רבות. אם הפחד לאבד קולות הביא להיתר גורף של הצבעת נשים, אין ספק שלחץ ציבורי והקמת מפלגות חרדיות שבהן מכהנות נשים, יכולים לפתוח פתח משמעותי למינוי נשים לתפקידים פוליטיים. כמובן שאינה דומה זכות הצבעה לזכות להיבחר, ובנוסף קיימים תחומים שבהם דווקא המגמה הקיצונית גוברת, אבל לכל הפחות אין לשלול את האפשרות הזאת על הסף.