ישראל אורי מייטליס | הצפנת פענח: למדנות פוגשת פילוסופיה
ישראל
אורי מייטליס | הצפנת פענח: למדנות פוגשת פילוסופיה
מאגנס;
ירושלים תשפ"ו
ר'
יוסף רוזין (1858–1936), הידוע בכינוי "הרוגוצ'ובר" על שם עיר מולדתו
רוגוצ'וב, הפך לסמל של גאונות על־אנושית. יותר משיודעים לצטט בשמו רעיונות –
יודעים לספר את סיפורי המופת על גאונותו, כמו למשל את הציטוט הבא המיוחס לביאליק:
"מרגוצ'ובי אחד יכולים לחתוך שני איינשטיינים". בימי חייו כתב עשרות
אלפי תשובות ובכך נחשב לאחד מפוסקי ההלכה שהשיבו את מספר התשובות הגדול ביותר
בתולדות כתיבת השו"ת, אלא שכתיבתו מצטיינת בקצרנות מופלגת ויש מן התשובות
שאינן מכילות אלא מילים בודדות. שמורה בזיכרוני חוויית לימוד מאתגרת ומהנה עם חבר,
בניסיון להבין תשובה שלו ולפענח את ההפניות הקצרות. התשובות מורכבות לרוב רק
מהפניות קצרות לספרות חז"ל. יוצא דופן בין המקורות המצוטטים הוא הספר מורה
נבוכים של הרמב"ם. ספר פילוסופי זה מופיע דרך קבע בתוך רצף ההפניות
התלמודיות, והשתלב כחלק אינטגרלי מפרשנות התלמוד והעיון ההלכתי שלו. דרכי החשיבה
הפילוסופיות של הרמב"ם השפיעו רבות על הרוגוצ'ובר, אבל למרות הערצתו הרבה
כלפיו לא קיבל את מרותו המוחלטת ולא היסס לחלוק על משנה תורה לרמב"ם ולא מעט
על מורה נבוכים.
הספר
שלפנינו מבקש לבחון את הזיקה המרתקת המצויה בכתבי הרוגוצ'ובר בין למדנות תלמודית
ועיון הלכתי לבין רעיונות פילוסופיים. בדיקת המקורות הרבים שבהם עשה הרוגוצ'ובר
שימוש מגלה כי השתמש לא רק בפילוסופיה של הרמב"ם, אלא גם במונחים של פרשני
המורה נבוכים, ואף נחשף למדע ולפילוסופיה של העת החדשה. למיטב ידיעתי עד כה טרם
נכתב חיבור אקדמי על הרוגוצ'ובר. גם הספרים התורניים שנכתבו על שיטתו הופיעו לפני
שנים רבות ואינם מכילים דיון מתודי רחב. אם כן, הספר שלפנינו, מלבד הדיון בהערות
על המורה נבוכים, משמש מעין מבוא לשיטתו. גם בביוגרפיה המופיעה בפרק הראשון ניתן
לגלות כמה פרטים מעניינים, בהם למשל העובדה שבילדותו נשלח הרוגוצ'ובר לישיבת ר'
יוסף דב סולובייצ'יק בעל "בית הלוי" בסלוצק, שם למד יחד עם בנו ר' חיים
מבריסק. פרט מרתק אחר הוא סיפור הצלת הכתבים של הרוגוצ'ובר על ידי בתו, הרבנית רחל
ציטרון, ותלמידו וממלא מקומו ברבנות דווינסק, ר' ישראל אלתר ספרן־פוקס. בתחילת
מלחמת העולם השנייה החלו השניים במאמצים כבירים להציל את הכתבים, ובמשך כשנתיים
שלחו לניו יורק למעלה משבעת אלפים עמודים מצולמים מאוצרותיו; כתבי היד שלא הספיקו
להישלח עד לפלישת הנאצים לדווינסק – לא שרדו.
עיקרו
של הפרק הראשון בספר עוסק בניתוח של שיטת הרוגוצ'ובר, וזאת בין היתר בעזרת הבחנה
בין שיטתו לבין 'דרך ההבנה', המיוצגת בעיקר על ידי ר' חיים מבריסק, אשר רבים השוו
ביניהן. עם זאת, יש ביניהן כמה הבדלים מהותיים. כך למשל סמל המגמה האנליטית של
בריסק הוא המושג 'שני דינים' (ובעגה היידישאית הרווחת בישיבות: צוויי דינים),
המורה על הדרישה להבחין, במסגרת של דין אחד, בין שתי מצוות או קטגוריות. אבל כפי
שהגדיר שלמה טיקוצ'ינסקי, הרוגוצ'ובר היה אנליטיקן קיצוני, ונהג ליצור חלוקה של
דין אחד לשלושה רכיבים, שלושה דינים. אדגים זאת בביאור שמופיע בהמשך הספר. בישיבות
עוסקים רבות בחקירה הלמדנית במצוות ביעור חמץ האם היא חובת 'גברא' או 'חפצא', כאשר
ר' חיים מבריסק תולה בכך את מחלוקת ר' יהודה וחכמים האם הביעור מתקיים דווקא
בשריפה או בכל דרך אפשרית. הרוגוצ'ובר כתב הערות על פיוט ה'אזהרות' של ר' שלמה אבן
גבירול. בניגוד לרשב"ץ שכתב כי רשב"ג לא היה בקי בתלמוד, הקפיד
הרוגוצ'ובר על קריאה למדנית של הפיוט והראה כיצד כל מילה טומנת בחובה יסוד תלמודי.
באזהרה "לבער מחמצת / בכלה נמרצת / ולשרוף מפלצת / אלילים ואשרים" הוא
מבחין בין שלושה סוגי מצוות של ביעור: במצוות ביעור חמץ הדרישה היא שהחמץ יהיה
מבוער ("בכלה נמרצת"), במצוות שריפה עבודה זרה הדרישה היא שהאדם ישרוף
את האלילים ("ולשרוף מפלצת"), ולשני אלו הוסיף את מצוות ביעור קודשים
שבה הדין הוא קיומה של השריפה (עמ' 265).
הבדל
משמעותי נוסף הוא בהלך החשיבה הסינתטי שלו. בעוד אסכולת בריסק, כמו דרך ההבנה
הליטאית בכלל, התמקדה בסוגיה המקומית בכל דיון, הרוגוצ'ובר התמיד ביצירת סינתזות
בין סוגיות רבות ברחבי התלמוד, גם כאשר הן רחוקות זו מזו.
הבחנה
משמעותית יותר בין שיטתו ל'דרך ההבנה', הקשורה גם לנושא הספר, מצויה בשימושו של
הרוגוצ'ובר בשפה למדנית ייחודית, השואבת טרמינולוגיה ומושגים פילוסופיים מן המורה
נבוכים, זאת בניגוד לאסכולה הבריסקאית המקפידה על הגדרות ומינוח מסורתיים
ותלמודיים. אך לא תמיד הוא קיבל לחלוטין את דעת הרמב"ם. כך למשל הרמב"ם
מונה ארבע בחינות בפעולות: "אם פעולת הבל או פעולת שחוק, או פעולת ריק או
פעולה טובה" (מו"נ, ג, כה). הרוגוצ'ובר מעיר כי נוסף על אלו ישנה גם
"פעולה רעה". ככל הנראה לדעת הרמב"ם, בהתאם לפילוסופיה היוונית,
הרע אינו אלא היעדר. בדרך כלל אימץ הרוגוצ'ובר את הזהות שהתווה הרמב"ם בין
הרע להיעדר, אבל בהגהה על המקום ציין: "אך באמת לנו אין כן, דיש לנו דיעשה
דבר ועל ידו יתקלקל גם פעולה טובה...". כוונתו שבהלכה תיתכן אותה פעולה
שלפעמים תוגדר כ'היעדר' ולפעמים תוגדר כ'קלקול' או 'רע'. למשל אם ישראל שחט עם
נוכרי בבת אחת, קיימת דעה שהשחיטה כשרה, אבל כאשר שחט עם מומר – השחיטה פסולה.
ההסבר לכך נעוץ בהבדל שבין פעולת נוכרי הנחשבת 'פעולת הבל' שנחשבת היעדר ואינה מזיקה
לשחיטת ישראל, לבין שחיטת מומר הנחשבת 'פעולה רעה', שאינה מתבטלת כ'היעדר' אלא
פועלת פסול פוזיטיבי בשחיטה. הרי לנו דוגמה לאופן שבו הלמדנות של הרוגוצ'ובר מתערה
בשיח הפילוסופי עצמו של הרמב"ם.
בעניין
דומה עוסק הפרק השלישי של הספר. המחבר עוסק בתופעה מעניינת שלפיה קיימים הוגים
יהודים שביקשו לפרש את המורה באופנים מקוריים ובמסגרת זו בחרו לקבל באופן שיטתי
חלקים ממחשבת הכלאם (המותכלימון – המדברים, תיאולוגים מוסלמים בימי הביניים), אשר
עמדה בניגוד למחשבה האריסטוטלית של הרמב"ם. אחד ממוקדי המחלוקת היה שאלת
ההתייחסות להיעדר כאל דבר מציאותי. המותכלימון סברו, בניגוד לרמב"ם, כי
המנוחה אינה היעדר תנועה והמוות אינו היעדר חיים בלבד, אלא הם מקרים החלים בָּעצם
בדיוק כמו הפכיהם, התנועה והחיים. הרוגוצ'ובר מציין על שיטת הכלאם: "השיטה
הזאת היא עיקר, ונ"מ [=ונפקא מינה] לכמה דברים בש"ס". הוא מציין
לסוגיית אבלות, שבה הדין הוא שמקצת היום השביעי ככולו. לטענתו, אילו האבלות
ההלכתית לא הייתה אלא 'היעדר' של פרטים (למשל איסור בשר ויין), לא היה היגיון בכך
שהיעדר פרטים במקצת היום, פוטר את שאר היום מהחיוב בהיעדר זה; הלוא גם שאר היום
מחויב בהיעדר פרטים אלה. הדין מקצת היום ככולו מוכיח אפוא כי עיקרו של היעדר
הפרטים במקרה הזה אינו ההיעדר אלא ההגדרה הפוזיטיבית 'גדר אבלות' (שאומנם מוגדרת
על ידי ה'העדרים'). היעדר זה מתגלה כממשות פוזיטיבית בכך שכאשר הוא חל על מקצת
היום בלבד, מסוגל הוא להקנות גם לשאר היום את צביונו של מקצת אותו יום.
כאמור,
הרוגוצ'ובר נחשף גם למדע ולפילוסופיה של העת החדשה, שאותם שאב בעיקר מתוך הפרשנות
הענפה למורה הנבוכים של הרמב"ם. בעניין זה עוסק הפרק החמישי של הספר. אחד
ההוגים עמהם הוא מתמודד הוא ברוך שפינוזה. בפירוש המילים של יצחק סטנוב למהדורת
מורה הנבוכים שהוציא לאור, פירש את המילה 'טבע' כך: "נאַטור שהו"ל על
המנהג הקבוע לכל נוצר אשר במציאות והוא מלה תלמודית כאמרם ז"ל מטבע שטבעו
חכמים בגיטין, ר"ל החוקים והמנהגים שטבעו חכמים בגיטין". בעותק שהיה
ברשות הרוגוצ'ובר, הוא העיר בכתב יד והשיג על דבריו. לטענתו, המקור התלמודי הוא
אחר – המילה הארמית 'טבעא', המשמשת להצבעה על תכונתם ה'טבעיות' של בני האדם. המטבע
שטבעו חכמים אינו אלא, בלשונו, מטבע הסכמי, כלומר לא תכונה אינהרנטית הטבועה בדבר.
אך הוא מוסיף מקור שאינו מאפיין את כתיבתו: "ועיין מ"ש בזה בשו"ת
ח"צ [=חכם צבי] דשם לשיטת השפ"ן הטמא". המדובר בשאלה שנשלחה
לח"צ בעניין דרשה של ר' דוד ניטו בלונדון על כך שה' והטבע הכל אחד, שהביאה
אנשים לחשדו בשפינוציזם. שמו של שפינוזה לא נזכר שם בתשובה, אך הרוגוצ'ובר בחר
להזכירו במפורש בשם הגנאי "השפ"ן הטמא" (בספר שלפנינו סוגיה זו
נזכרת בקצרה, אך השלמתי את הדברים ממאמרו של המחבר ב־JSIJ, 17, 2019,
עמ' 7–8).
אסיים
בכך שעל אף היותו של הספר אקדמי לכל דבר, יש בו קסם המזמין גם קוראים מן השורה.
בין השורות ניכר כי המחבר הוא מיושבי בית המדרש; מילותיו נוטפות תשוקה וחדוות
לימוד תורה, לצד הערצה עמוקה לדמותו המופלאה של הרוגוצ'ובר. זיקה זו היא אולי
המקור למעלה נוספת של הספר – עושר המקורות המרשים שבו הוא משתמש. המחבר אינו מסתפק
בספרי מחקר ובחומרים ראשוניים, אלא שוזר ביד אמן ספרות למדנית וישיבתית, ואפילו
שמועות ומסורות המתגלגלות בין כותלי בית המדרש. על כל אלה יש לציין לשבח את העריכה
האיכותית, שבזכותה הספר קולח ונעים לקריאה. הנושאים הנידונים בספר אמנם אינם
פשוטים, אך מאפיינים אלו הופכים את מאמץ הקריאה לאפשרי ומתגמל.
מרתק. אולי כדאי ליצור רשימה של ספרים מסוג זה, היושבים על התפר שבין בית המדרש הישן ובין האקדמיה ומכבדים את שניהם.
השבמחקמבחינתי רוב מוחץ של הסקירות בקטגוריה 'תלמוד והלכה' עומדות בדרישה הזאת. אם הכוונה לספרים ממש בסגנון הזה, אני יכול לחשוב רק על הספר של סמט על הקצות, לא הרבה ספרים כאלה.
מחק"על כל אלה יש לציין לשבח את העריכה האיכותית" - וכחבר, אציין את שם העורך המוכשר, ר' שמואל מרצבך, עורך העל המקצוען.
השבמחקנכון מאוד!
מחקיפה מאוד! עשית לי חשק לקנות את הספר!
השבמחקאחלה סקירה
השבמחק