יעקב זוסמן | מחקרים ועיונים בספרות התלמודית: אסופת מאמרים

 

יעקב זוסמן | מחקרים ועיונים בספרות התלמודית: אסופת מאמרים

המכון למדעי היהדות ע"ש מנדל; ירושלים תשפ"ו

 

לפני כיובל שנים רעש העולם המדעי נוכח תגלית מעוררת השתאות. על רצפת בית כנסת באתר הארכיאולוגי תל רחוב שבעמק בית־שאן, התגלתה כתובת פסיפס המכילה סוגיה הלכתית העוסקת במעמדה של בית שאן כחלק מ"תחום עולי בבל" לעניין מצוות התלויות בארץ. זוהי הכתובת הארכיאולוגית הגדולה והארוכה ביותר בשפה העברית שנמצאה אי־פעם; היא מכילה 29 שורות ארוכות, ובהן 1,807 אותיות. אך מעבר לאורכה, היא מתייחדת גם מצד תוכנה ההלכתי. רוב הטקסט ידוע לנו ממקורות חז"ל – התלמוד הירושלמי, תוספתא וספרי דברים, ורק הסעיף האחרון וחלק מן הסעיף הראשון חדשים. כיום מוצגת הכתובת במוזיאון ישראל בירושלים, והצפייה בה מרגשת.

מי שפענח ופרסם לראשונה את תוכנה של הכתובת היה פרופ' יעקב זוסמן, שהיה אז בראשית דרכו המחקרית באוניברסיטה העברית. הוא ראה בה את העותק הקדום ביותר של חומר המשתייך לספרות התורה שבעל פה, ופרסם עליה שני מאמרים ארוכים ומרשימים. מחקרו העלה כי הטקסט נכתב כנראה זמן לא רב לאחר חתימת היצירה המקורית, ובקרבת מקום למרכז הרוחני של ארץ ישראל בתקופת התלמוד.

פרופ' זוסמן, חתן פרס ישראל לחקר התלמוד, מתבלט במיוחד בגישתו הפילולוגית הדייקנית, כיאה למי שפעל שנים רבות במסגרת החוג לתלמוד באוניברסיטה העברית, תחילה כפרופסור מן המניין ואז כראש החוג. במשך השנים כמעט לא פרסם חיבורים משלו, למעט כמה ספרים שחיבר יחד עם חוקרים נוספים, ובהם שלושת כרכי "אוצר כתבי היד התלמודיים", ו"גנזי הירושלמי". אלה שני מפעלים יסודיים לכל העוסק בחקר התלמוד, אך לא מדובר בספרי מחקר רגילים. לעומת זאת פרסם זוסמן כמה עשרות מאמרים המתבלטים בהיקפם החריג ובעוצמת החידוש שבהם. תלמידיו של זוסמן נטלו על עצמם את מלאכת האיסוף של המאמרים, וכעת הם מגישים לנו שני כרכים עבי כרס (1278 עמודים!) המכילים את מאמריו של זוסמן שהתפרסמו לאורך השנים.

אופי מחקריו של זוסמן, והדרך שבה אנו זוכים להיחשף עתה למפעלו המקיף, מזכירים את הפרופסורים אליעזר שמשון רוזנטל ודוד רוזנטל – אב ובנו – אשר גם הם כמעט לא פרסמו ספרים, ובשנים האחרונות קובצו ונדפסו מאמריהם באסופות מהודרות במתכונת דומה, אף הם בהוצאת המכון למדעי היהדות, כל אחד מהם בשני כרכים.

דמיון נוסף ניתן למצוא גם ברכיב מסוים בסגנון הכתיבה. הרב פרופ' שאול ליברמן, חוקר התלמוד הנודע, כתב על הרא"ש רוזנטל: "כל מאמר שלו היה ספר, וכל הערה שלו היא מאמר". את דברי ליברמן אלו ציטט פרופ' עוזיאל פוקס במאמר שכתב על זוסמן, אלא שאצל זוסמן אריכות ההערות היא בשיעור גבוה לאין ערוך, ולעיתים הן משתרעות על פני שלושה עמודים. אכן, מדובר בספר לימוד ולא בספר לקריאה קלילה. כפי שלמדתי מפרופ' שלמה נאה, את המאמרים של זוסמן יש לקרוא תחילה ללא ההערות, ורק בשלב הבא ניתן לפנות לקריאה נפרדת וסדורה בהערות.

במסגרת זו אסקור בקצרה כמה מן החידושים הגדולים של זוסמן בחקר ספרות חז"ל. מטבע הדברים, זוהי בחירה סובייקטיבית המבוססת על המפגש האישי שלי עם מחקריו לאורך השנים.

נפתח במאמר הארוך ביותר (170 עמ'), שהוא אולי הארוך ביותר שנכתב אי־פעם על תולדות התלמוד. שמו הוא '"תורה שבעל פה" פשוטה כמשמעה: כוחו של קוצו של יו"ד', הוא מכיל למעלה מ-170 עמ', לראשונה נדפס בקובץ מחקרי תלמוד כרך ג (תשס"ה), ולימים נדפס כספר בפני עצמו בתוספת מפתחות (מאגנס תשע"ט). במאמר זה מוכיח זוסמן כי התורה שבעל פה נמסרה ונשמרה בעל פה בלבד לאורך כל תקופת התנאים והאמוראים, בניגוד לדעת י"נ אפשטיין ואחרים שהניחו את קיומם של נוסחים כתובים כבר אז. שורשיה של המחלוקת הזו בימי הביניים, ולמעשה זוסמן נוקט בה כדעת רש"י, בניגוד לדעת הרמב"ם. הוא דוחה את ראיותיו של אפשטיין, ומבסס את תפיסתו על כמה אדנים ובהם: היעדר מוחלט של אזכור "ספרי הלכה" בספרות חז"ל, לעומת ריבוי אזכורים של ספרי מקרא, פנקסים ושטרות; המונחים "תניא", "שמועה", "גרסה", "אמר", "אתמר" וכדומה, המבטאים כולם פעולות דיבור ולא קריאה; ועל דרכי הלימוד, הביקורת והשינון, המעידים כולן על מסירה שבעל פה בלבד, באמצעות "תנאים" זכרנים, ששימשו כארון ספרים חי ו"הגישו" את הטקסט הנדרש בעת הצורך.

רבי יהודה הנשיא מוכר כ"מחבר המשנה", אך כפי שמעלה זוסמן הוא לא העלה אותה על הכתב. המשנה נמסרה בעל פה מדור לדור, ורק בתקופת הביניים הלוטה בערפל היסטורי (המאות החמישית עד השמינית), תחת לחץ שמד וסכנת שכחה, החלו להעלותה על הכתב, כפי שעולה מסוגיות סבוראיות ומעדויות גאונים ותלמידיהם. כך שהתורה שבעל פה היא אכן "פשוטה כמשמעה" – יצירה ומסירה אוראלית שנמשכה יותר מאלף שנים.

האם המשנה נלמדה בעבר ועמדה בארון כספר עצמאי? במאמר "כתבי יד ומסורות נוסח של המשנה" מגיע זוסמן למסקנה מחודשת: כל כתביהיד הקדומים של המשנה שבידינו שייכים לטיפוס אחד בלבד – הארצישראלי־איטלקי (בעיקר כי"י קויפמן, פרמה וקמברידג'), ואין בידינו מסורת נוסח עצמאית אחרת של המשנה כחיבור נפרד. הוא מראה שעד סוף המאה ה־19, החוקרים כמעט לא הכירו כתבי־יד קדומים של המשנה שאין בהם פירוש, וחקר הנוסח נעשה בעיקר דרך המשניות המשובצות בתלמודים. כאשר התגלו כתבי היד העיקריים התברר שכולם קרובים לנוסח הארץ־ישראלי בלשון, בתוכן ובכתיב. שרידים נוספים מן הגניזה וממקומות אחרים מאשרים תמונה זו. מציאות זו משקפת הבדל תרבותי עמוק: ברוב תפוצות ישראל בימי הביניים (אשכנז, צרפת, ספרד ופרובנס) לא נהגו ללמוד משנה כיחידה ספרותית עצמאית, אלא רק כחלק מן התלמוד הבבלי; לכן ספרי משנה היו נדירים מאוד, והראשונים ציטטו בעיקר את "גרסת הספר", כלומר את נוסח הבבלי. לעומת זאת באיטליה, בביזנטיון ובאזורים שהושפעו מן המסורת הארץ־ישראלית, המשיכו ללמוד ולפרש את המשנה בנפרד, ומשם הגיעו אלינו כתבי היד.

יסודו של ההבדל הזה, מציע זוסמן, כבר בחילופי המסורות הקדומות בין ארץ ישראל, שבה המשנה והתלמוד נלמדו כשני קורפוסים נפרדים, ובין בבל שבה המשנה הייתה משוקעת בתלמוד. בעקבות זאת, הנוסח היחיד של המשנה כשלעצמה שהגיע לידינו הוא הטיפוס הארץ־ישראלי (בדרגות השתלשלות שונות), בעוד שמסורת הנוסח של המשניות שבבבלי מורכבת ומסובכת יותר. פירוש הרמב"ם, שהרכיב על בסיס ארץ־ישראלי נוסחאות בבליות, תרם להשתלטות הנוסח המעורב בדפוסים. מכאן שאין לדבר על "טיפוסים" רבים של נוסח המשנה, אלא על מסורת עיקרית אחת, ארץ־ישראלית, מול הנוסח המשובץ בבבלי.

מוקד נוסף שהעסיק את זוסמן במחקריו הוא נוסח התלמוד הירושלמי, בעיקר בשלבי המסירה שלו מאז חתימתו ולאורך ימי הביניים. ספרות הראשונים מכילה ציטוטים רבים מהתלמוד הירושלמי שאינם מצויים בנוסח הירושלמי שלפנינו. הצעות שונות ומשונות הועלו בשאלה זו, עד שבא אביגדור אפטוביצר והציע כי לפני הראשונים עמד "ספר ירושלמי" שהכיל נוסח מעובד של הירושלמי, כולל תוספות מאוחרות. הצעתו התקבלה על דעת החוקרים, אך שנים רבות לא נמצאה לה ראיה. עם הזמן התגלו דפים בודדים, וכן דפים ששימשו לכריכת ספרים, ובהם קטעי ירושלמי. זוסמן בחן את הממצאים שהצטברו מספריות ברחבי העולם, ובמאמר "שרידי ירושלמי – כת"י אשכנזי", העלה כי לפנינו גילוי ראשון של אותו "ספר ירושלמי", אם כי בזהירות אופיינית הוא מכנה אותו "מעין" ספר ירושלמי. טופס זה מכיל שינויים והוספות המתאימים לנוסח הירושלמי של חוג החכמים בעלי "ספר ירושלמי", ובראשם הראבי"ה. במאמר נוסף עומד זוסמן על תהליך יצירתו של "ספר ירושלמי" ומטרותיה, על ההשוואה המדוקדקת בינו ובין ציטוטים המופיעים בספרות הראשונים, ועל פשר השינויים בינו ובין נוסח הירושלמי שלנו.

מכאן לשאלה נוספת הקשורה לתהליך מסירתו של הירושלמי: חידת חסרונם של סדרים ופרקים בירושלמי העסיקה לומדים וחוקרים במשך שנים רבות. באשר לסדרים החסרים יש שטענו כי לפחות חלקם היה קיים בידי הראשונים, או לפחות נכתב אי־פעם אך אבד. ואולם נוסף על הסדרים החסרים, בירושלמי שבידינו חסרים 12 פרקים בסופן של שלוש מסכתות – שבת כא–כד, מכות ג, נידה ד–י. באשר לאלו, הדעה המקובלת בקרב החוקרים הייתה שהם אבדו בשלהי ימי הביניים. ההיגיון מאחורי הנחה זו הוא שאין טעם להניח שעורכי הירושלמי דילגו דווקא על פרקים אלה, והימצאותם בסופי מסכתות מסייעת להסבר שלפיו מדובר באובדן פיזי. בדרכו הפילולוגית הקפדנית בוחן זוסמן את כל הראיות בנושא ומראה כי אין כל הוכחה או אזכור של פרקים אלו בימי הביניים, ובניגוד למקובל הרי שמקדמת דנה לא היה תלמוד ירושלמי לפרקים אלו.

סוגיה נוספת הקשורה לירושלמי היא שאלת מסורות הנוסח השונות של ירושלמי שקלים, שזוסמן מראה כי ניתן לחלקן לשתי מסורות: 'נוסח א' הוא נוסח הירושלמי המקורי, ואילו 'נוסח ב' הוא עיבוד (אולי אשכנזי או איטלקי) שנעשה בהשפעת התלמוד הבבלי. שני הנוסחים קשורים למסורות לימוד שונות שנהגו באזורים שונים, ומתוך דיון זה מרחיב המחבר בתולדותיה של מסכת שקלים בתלמוד הירושלמי ('מסורת־לימוד ומסורת־נוסח של התלמוד הירושלמי: לבירור נוסחאותיה של ירושלמי מסכת שקלים').

נחתום את העיסוק בירושלמי במאמר המוקדש לכתב‏־יד ליידן של הירושלמי, שעל פיו הודפס לראשונה  תלמוד הירושלמי בוונציה. זוסמן מפליג בחשיבותו של כתב־יד זה, ש"דרכו ורק דרכו הגיע אלינו התלמוד הירושלמי – ואלמלא הוא, ספק רב אם הירושלמי היה מגיע בכלל אלינו בשלמותו כמות שהוא לפנינו. הירושלמי ניצל כמעט בנס – שהרי המרחק בין כתב‏־יד בודד של חיבור ועד לאובדנו המוחלט לעתים אינו אלא כחוט השערה בלבד. לרובו הגדול של הירושלמי אין בידינו עד היום שום כתב־יד נוסף – ובמקומות אלה אין בידינו לתקן את שיבושיו אלא מסברה".  המחקר בראשית הדרך לא נטה להזדקק לכתב־יד זה, וזכריה פרנקל למשל לא מצא עניין להשתמש בו, לאחר שיש בידינו הירושלמי בדפוס ונציה. זוסמן מאריך להוכיח את חשיבותו, שכן המדפיסים לא תמיד שימרו את הנוסח המקורי, וטוען כי אף שכ"י ליידן מלא גרסאות משובשות, הוא משמר נוסחאות קדומות וחשובות, לעיתים גם יותר מהנוסח שהיה בידי הראשונים.

במאמר על "חקר תולדות ההלכה ומגילות מדבר־יהודה" מבקש זוסמן לעשות סדר בכל הידוע לנו על ההלכה הקומראנית ויחסיה עם הצדוקים, הפרושים וההלכה החז"לית. מאמר זה, שפורסם תחילה במלאות ארבעים שנה לגילוי המגילות, מילא תפקיד מרכזי בשינוי המיקוד של חקר מגילות קומראן מתיאולוגיה להלכה; כלומר, ההבנה שההלכה הייתה הגורם המפריד ומכונן הזהות לא פחות מתפיסותיהם של אנשי קומראן בנוגע לתורת הגזירה הקדומה, קץ הימים ועוד. במסגרת המאמר מבהיר זוסמן את משמעותם המדויקת של מונחים שרבים נוטים לבלבל ביניהם: פרושים, צדוקים, ביתוסים, איסיים, מינים, קראים ועוד.

מאמרים מסוג אחר הכלולים בספר הם דברי הערכה על חוקרים ומחקרים, רובם נושאים אופי של ביוגרפיה אינטלקטואלית. זוסמן, שלפני לימודיו באוניברסיטה העברית למד שנים רבות בישיבות, רוחש הערצה עצומה לתלמידי חכמים שהיו גם פילולוגים דייקנים. בולט במיוחד מאמר הערכה ארוך על "מפעלו המדעי של פרופסור אפרים אלימלך אורבך". בצדק משתומם זוסמן נוכח דמותו הנדירה של אורבך. גם אני הקטן זוכר את ההלם שאחז בי כשגיליתי שאורבך של "ערוגת הבשם" הוא אותו אורבך של "בעלי התוספות", והתדהמה המשיכה גם עם "חז"ל – פרקי אמונות ודעות" ו"ההלכה – מקורותיה והתפתחותה". מעבר לטיב המחקרים, ההיקף והדיוק העצומים, אורבך חידש תחומי מחקר שכמעט לא התקיימו לפניו, כמו מחשבת חז"ל, פרשנות הפיוט בימי הביניים והספרות התלמודית‏־רבנית. מאמרו של זוסמן מעניק תמונה רחבה מאוד של מצב המחקר עד לזמנו של אורבך והמהפכה שהנהיג בכל התחומים שבהם עסק. מאמרים נוספים עוסקים בדמויותיהם של שניאור זלמן שכטר כחוקר (מעבר לגילוי הגניזה הקהירית שעימו הוא מזוהה); יעקב נחום אפשטיין והאוניברסיטה העברית; ר' דב בר רטנר בעל "אהבת ציון וירושלים", והמהפך שחל בתחום חקר הנוסח מזמנו ועד הגישה הפילולוגית של אפשטיין וסיעתו; ר' משה קוסובסקי ומפעל הקונקורדנציות של ספרות חז"ל; מאמר נוסף מבוסס על הרצאה שנמסרה לרגל מלאות יובל ל"מבוא לנוסח המשנה" של אפשטיין ופורס את הישגי מחקר התלמוד במשך יובל זה שהיה משמעותי מאוד לעיצוב התחום.

התייחסתי רק למחקרים שמופיעים בספר. מן הראוי להרים על נס את הפרויקטים הגדולים של זוסמן, כמו מפעל המשנה ומפעל הירושלמי – המבואות להם מופיעים גם בספר המאמרים, אך אלו ראויים להרחבה נפרדת. אחתום בהערה על החלטת העורכים לסדר את המאמרים לפי סדר פרסומם המקורי. אכן, לסדר זה יש ערך ביוגרפי, אך מבחינה שימושית הוא מקשה מעט על ההתמצאות והעיון בספר. כך למשל, שני המאמרים על "ספר ירושלמי" פוצלו בין שני הכרכים.

מחקריו של פרופ' זוסמן נלמדים כיום ביסודיות בחוגים לתלמוד, וחידושיו מהווים אבן יסוד בחקר ספרות חז"ל. משום כך, אין ערוך לחשיבותו של המאסף שלפנינו. מעבר לכך שריכוז המאמרים מקל על הלומדים, הוא עתיד להנגיש את מפעלו המדעי של זוסמן לקהלים רחבים של חוקרים ותלמידי חכמים. למרות המבנה העמוס של המאמרים, מבנה שכיום לא היה עובר את שבט העריכה, היסודות שהציב זוסמן לדורות שווים כל מאמץ. המאסף המכובד מלווה במפתחות מפורטים, החיוניים לא רק לספר זה אלא לכל עיסוק פילולוגי בספרות חז"ל. עורכי הקובץ והמפתחות, אליעזר טרייטל ואלעזר הרלינג עם המסייעים בידיהם, ראויים לכל שבח על מלאכתם. נאחל למחבר שיזכה לראות בהוצאת כל כתביו, גם אלו שטרם ראו אור.

פורסם בשינויים קלים במוסף 'שבת' של מקור ראשון, כ"א בתשרי תשפ"ז, 2.10.2026 (בקובץ)