דוד שטרן | כחומר ביד הסופר: גלגולי ספר התנ"ך ממגילה ועד מסך | מאנגלית: יניב פרקש
דוד שטרן | כחומר ביד הסופר: גלגולי ספר
התנ"ך ממגילה ועד מסך | מאנגלית: יניב פרקש
מוסד ביאליק, ירושלים תשפ"ב
לאחרונה העלה הקומיקאי יואב רבינוביץ' תהייה
מעניינת (הסכת 'הקרנף', פרק 409, מיום 1 ביולי 2026). הוא סיפר כי הוא מחזיק בבית
את ספר התנ"ך שקיבל עם סיום הטירונות, אך לאחרונה נודע לו שכיום מקובל לחלק
ספרי תנ"ך גם לבוגרי כיתה י"ב. יתרה מזאת, שר החינוך יואב קיש התגאה בכך
שהוא מסייר בבתי ספר ומחלק ספרי תנ"ך לתלמידי כיתות ב'. "כמה ספרי
תנ"ך אני צריך?" תהה רבינוביץ', "שחס וחלילה לא יהיה חלון של
חודשיים שאני עלול להיתקע חס וחלילה בלי ספר תנ"ך? אתם יודעים שהכל נמצא
באינטרנט, כן?... למה לא מחלקים להם ספר תנ"ך גם כשהם מסיימים כיתה ט'? וח'?
מה עם ספר התנ"ך שצריך לתת להם בכיתה י' וקבלת התעודות בכיתה ג'? למה שלא
נפתח כל בוקר עם ספר תנ"ך חדש? למה אנחנו צריכים לבנות קירות מלבנים כשאפשר
פשוט למרוח מלט בין ספרי תנ"ך? כמה ספרי תנ"ך צריך כדי להיות יהודי? אני
מבין שאנחנו עם הספר, אבל זה בדיוק מה שזה, ספר. אחד. לא צריך יותר!"
בתזמון מעניין, יממה לאחר ששמעתי את המונולוג
המשעשע הזה, הגיע לידיי ספרו של דוד שטרן. הספר עוסק בהיסטוריה של התנ"ך, לא
מצד תוכנו אלא כחפץ ממשי בעל משמעות משל עצמו. בדומה לאמירה המפורסמת של מרשל
מקלוהן – "המדיום הוא המסר" – שטרן מראה כי משמעותו של התנ"ך כחפץ
השתנתה לפי השינויים בצורת הספר. לא אסכם כאן את הספר, אך אציין כמה נקודות שכדאי
לחשוב עליהן בהקשר זה, רובן שמעתי מפי ידידי ד"ר חיים נריה שבטובו חשף אותי
לקיומו של הספר ואף השאיל לי אותו.
אחד המסמנים הברורים לפונקציה של ספר הוא
הממדים שלו. כאשר חז"ל דרשו שספר תורה יופיע כמגילה יחידה, שתכיל את כל
התורה, בשונה לחלוטין מגודלן הממוצע של מגילות בעולם העתיק, הם הפכו אותו לחפץ
פולחני מקודש. אך מספרות חז"ל אנו יודעים שכבר בזמנם החזיקו גם חומשים נפרדים
ששימשו ללימוד, וכך עלתה השאלה האם מותר לקרוא בהם בקריאת התורה. החל מהמאה
השלישית מגיעות אלינו ידיעות העוסקות במקום האחסון של הספר או בתיק שלו – גם להם
יש משמעות רבה על תפיסת החפץ.
אחת המהפכות הגדולות ביותר של הספר העברי נעוצה
באימוץ המִצְחָף, כלומר הקודקס או הספר, השונה במבנהו מהמגילה. ראשית השימוש במצחף
בתרבות המערבית הייתה בסביבות ראשית הספירה הנוצרית. עד למאה החמישית תפס המצחף את
מקומה של המגילה, אבל ביהדות החל השימוש במצחף מאוחר מאוד, אולי במאה השמינית.
חז"ל התעקשו שיהודים יכתבו את התורה על מגילה בלבד. המחבר מציע כי הייתה זו
אולי תגובה רבנית לניכוס המוקדם של המצחף בידי הנוצרים. מנגד, הנוצרים נאחזו במצחף
דווקא כדי להבדיל את כתבי הקודש שלהם מספר התורה הרבני. ומכאן, מציע המחבר, עד
המאה השמינית כבר חיו היהודים ברובם בשליטה מוסלמית ולא נוצרית, ואבד הצורך להתבדל
מהנצרות. בתקופה זו עולה כוחו של המצחף המקראי עם המסורה. אכן כבר בחז"ל אנו
רואים הערות של מסורה, למשל אותיות משונות או מספר המילים בתורה, אבל השיטה
המשוכללת והמפותחת שתועדה במצחפי המקרא הקדומים הייתה חסרת תקדים. נציין כי קשה
לדמיין ביצוע של מפעל כה מפותח שאיחד את כל התנ"ך יחדיו על מגילה, שהרי היוצר
נדרש לזמינות מלאה של כל ספרי המקרא בו זמנית, ואין ספק כי עלייתו של המצחף אפשרה
התפתחות כזאת. מכל מקום אנו למדים כי צורתו של הספר איננה דבר חיצוני לו, אלא בעלת
השפעה עמוקה על התוכן ועל מסירתו.
המחבר מדבר בהמשך על שלושה דגמים נבדלים של
תנ"ך שהתפתחו בימי הביניים: תנ"ך המסורה, החומש הליטורגי ותנ"ך
הלימוד. לא אפרט את הגדרותיהם של כל אחד מהדגמים הללו, רק אזכיר בקצרה כי
ההתפתחויות בעיצוב הספר לאורך השנים הן עצומות. מה המשמעות של תנ"ך גדוש
באיורים ועיטורים רבים; איך אנחנו ניגשים לתנ"ך שבצמוד לו נדפס פירוש או,
מאוחר יותר, מקראות גדולות – פירושים רבים מדורות ומאזורים שונים – תנ"ך עם
פירוש הוא תנ"ך מתווך, לעומת תנ"ך "נקי" שהקורא הוא הפרשן
שלו; איך אנחנו תופסים תנ"ך בגודל ובמשקל עצומים לעומת תנ"ך במהדורת
כיס. ועוד לא דיברנו על מהפכת המחשב והאינטרנט שהוסיפו אינספור צורות ואפשרויות
לספר התנ"ך. המופעים השונים של אותו ספר משמשים פונקציות שונות לחלוטין,
והתנ"ך לובש צורות אחרות בכל פעם.
ספרו של שטרן פורש תמונה מרהיבה, כתיבתו סוחפת,
והספר מכיל תצלומים יפהפיים של כתבי יד מאוירים ומעוטרים. אם נחתום כעין הפתיחה,
התנ"ך שקיבל יואב בסיום הטירונות איננו אותו תנ"ך שמקבל תלמיד בסיום
כיתה י"ב.
תגובות
הוסף רשומת תגובה