אלקרקסאני | כתאב אלאנואר ואלמראקב | מהדורת יהושע בלאו וחגי בן־שמאי * החכם יהודה בן אליה הדסי | ספר אשכול הכֹּפר | מהדורת דניאל י' לסקר
אלקרקסאני
| כתאב אלאנואר ואלמראקב | מהדורת יהושע בלאו וחגי בן־שמאי | מכון בן־צבי וקרן
הרב דוד משה ועמליה רוזן; ירושלים תשפ"ו
החכם
יהודה בן אליה הדסי | ספר אשכול הכֹּפר | מהדורת דניאל י' לסקר | האיגוד העולמי
למדעי היהדות - קרן הרב דוד משה ועמליה רוזן; ירושלים תשפ"ו
חקר
היהדות הקראית של ימי הביניים מתנהל על מי מנוחות, כאשר מדי פעם רואה אור איזה ספר או
מחקר. אלא שבקיץ האחרון הייתה לו עדנה, עם פרסום של מהדורות משובחות לשני חיבורים
מרכזיים בהלכה הקראית. אפתח בסקירה של שתי המהדורות, ואסיים בסוגיה קצרה הנידונה
בשני החיבורים והיחס של שניהם לענן בן דוד שלו נהוג לייחס את ייסוד הקראות.
החיבור
הראשון הוא כתאב אלאנואר ואלמראקב [=ספר המאורות והמצפים], של החכם הקראי אבו יוסף יעקוב אלקרקסאני, שפעל במחצית הראשונה של המאה העשירית לספירה, בבגדד או בסביבתה.
חיבורו הוא ספר ההלכה הקראי הראשון שנכתב בערבית־יהודית, והוא אולי המקיף ביותר
מסוגו. הוא מכיל שלושה עשר מאמרים המחולקים בעיקר לשניים: תיאור היסטורי ביקורתי
של הדתות והכתות עד לזמנו לצד עקרונות השיטות השונות במדרש ההלכה מספרי המקרא,
וספר מצוות המסודר לפי נושאים אשר סוקר את הדיונים וחילוקי הדעות בתוך התנועה
הקראית. הוא מתפלמס עם מגוון רחב של דעות ומחברים, החל מהספרות הרבנית –
חז"ל, רס"ג ועוד – וכלה בקבוצות אחרות שעליהן הוא חולק, דוגמת ענן
ותלמידיו, בנימין הנהאונדי וחכמים קראים שונים.
אחת
התופעות המדהימות בספרו היא העובדה שלפעמים העתיק לאורך פרק שלם את עמדת היריב
שעליו הוא חולק, ובפרק שלאחריו הציג את עמדתו. העתקתו המדויקת, פחות או יותר,
מאפשרת לשחזר חיבורים או חלקי חיבורים שאבדו. דוגמה לכך אנחנו מכירים בעיקר מחיבור
דומה אך מאוחר יותר – פירושו של הקראי ישועה בן יהודה בן המאה ה־11, שמתוך כתביו
זיהה ופרסם פרופ' מנחם כהנא את מדרש התנאים ספרי זוטא לדברים. אבל גם מתוך חיבורו
של אלקרקסאני ניתן לשחזר מקורות קדומים שאבדו. פרופ' עפרה תירוש־בקר אספה טקסטים
רבים כאלו בספרה הגדול "גנזי חז"ל בספרות הקראית בימי הביניים".
עניין
נוסף שבא בספרו נוגע לספר החילוקים שבין אנשי ארץ ישראל ואנשי בבל. ספר זה ראה אור
בשלוש מהדורות שונות בין השנים 1878–1942 (ע"י י' מילר, מ' מרגליות וב"מ
לוין, בהתאמה). אלו נטו לתארך את החיבור למאות השביעית או השמינית. אבל זאב אלקין,
שלצערנו פרש מעסק התורה לטובת כנסת המינים, פרסם מחקר מרשים על הנוסח הקראי של ספר
החילוקים והראה כי האזכור הראשון של הספר בספרות הרבנית הוא רק אצל ר' שרירא גאון
ור' האיי גאון בסוף המאה העשירית, בעוד שאלקרקסאני הזכיר את החיבור כבר לפניהם,
במחצית הראשונה של אותה מאה. לדבריו, העדות הראשונה הברורה לקיומו של החיבור אינה
מוקדמת למאה העשירית, ובקרב חוגים קראיים דווקא. החילוקים שימשו אצל הקראים ראיה
לכך שאין ההלכה הרבנית תורה מן השמיים, אלא מעשה ידי אדם. לעניין זה מקדיש אלקרקסאני
את שער 10 במאמר 1, ומפרט את החילוקים. גם בעניין זה משמש הנוסח שלו להשוואה
ולמחקר של הנוסח המקורי של ספר החילוקים.
ספרו
של אלקרקסאני התגלה באמצע המאה ה־19 ועורר עניין רב בקרב חוקרים בשדות שונים של
מדעי היהדות. לדברי פרופ' חגי בן־שמאי, פרסום הספר במהדורת ליאון נֶמוֹי, בין
השנים 1939–1943, היה אחד האירועים החשובים ביותר בתחום מדעי היהדות במאה העשרים.
אבל כנראה פרסומו בערבית גרם שיהיה כספר החתום לרוב החוקרים. פרופ' יהושע בלאו,
שהלך לעולמו לפני שנים ספורות, החל בתרגום הספר לקראת סוף המאה הקודמת והגיע עד
סוף המאמר השישי, אך עיכובים שונים גרמו לכך שלא הספיק להוציא לאור את הספר. במהלך
העבודה צירף את בן־שמאי לעבודה ויחד הצליחו לסיים את שני המאמרים הראשונים. לאחר
שהלך לעולמו השלים בן־שמאי את המלאכה והגיש לפנינו את שני המאמרים הראשונים של
הספר במהדורה מוערת ומאירת עיניים, שהיא כנראה הפרסום האחרון של מורשתו של פרופ'
בלאו. מדברי בן־שמאי משתמע שאינו מתכנן להמשיך בפרסום שאר המאמרים, שכן הוא מביע
תקווה שחוקרים צעירים ישלימו את המלאכה.
*
החיבור
השני הוא של החכם הקראי יהודה בן אליה הדסי אשר חי ופעל באיסטנבול (בזמנו
קונסטנטינופול) במאה ה־12. לא הרבה ידוע לנו על אודותיו, אבל אין ספק שספרו
"אשכול הכֹּפר", שנכתב באמצע המאה, נחשב לגולת הכותרת של מפעלו הספרותי.
כפי שכותב המהדיר פרופ' דניאל לסקר, מדובר בספר ייחודי בתולדות הספרות העברית הן
מבחינת תוכנו הן מבחינת סגנונו. הוא מכיל דיונים הלכתיים המנתחים את כל תחומי
החיים הדתיים הקראיים, ודרכם הוא סוטה גם למגוון נושאים מרתקים: תאולוגיה, עיקרי
אמונה, פרשנות המקרא, נפלאות העולם, פולמוס עם היהדות הרבנית ועם דתות אחרות,
ניתוח הדקדוק העברי וטעמי המקרא, הטפה לחיי אבלות לפי הדגם של אבלי ציון הקראים
ועוד. בעיקרו הוא מסכם את המסורת הקראית שקדמה לו, בדרך כלל דעותיו מבוססות על
קראות "תור הזהב" בארץ ישראל (בין סוף המאה התשיעית לסוף המאה האחת
עשרה), מערכת הדינים שלו תואמת את פסקי הדין של אבלי ציון הקראים והוא אף מכנה את
עצמו "האבל", למרות שהוא כבר חי בריחוק זמן ומקום מקהילה זאת ונדרש
להתאים את הדינים לחיי הגלות. במבוא מוקדש מקום נרחב למעבר של המרכז הקראי
לביזנטיון ועל ההשפעות הביזנטיות על יצירתו של הדסי, אך לא ארחיב במסגרת זאת.
מבנהו
הספרותי של הספר מעניין מאוד. הוא מסודר לפי סדר עשרת הדברות, למרות שלעיתים הקשר
בין הדיבר לבין הנושאים הנידונים בו נראה לא הכרחי ונובע מחשיבה אסוציאטיבית. הוא
מורכב מכ־400 אקרוסטיכונים מחורזים, שלכל בית בהם יש חרוז פנימי שבסופו מילה
המסתיימת בהברה "־ךָ". רוב האקרוסטיכונים הם לפי האלפבית לסירוגין,
אקרוסטיכון אחד מאל"ף עד תי"ו וזה שאחריו מתי"ו עד אל"ף,
ולרוב ממוספרים באותיות א"ב. גם העברית הפיוטית שלו ייחודית, וחלק מהמילים
שבהן משתמש הן חלק ממסורת העברית המתורגמת של קראי ביזנטיון שלא התקבלה בקרב
הרבניים, כמו "פוגה" במשמעות ספק, או "אפע" במשמעות מקרה.
ברבות
השנים תפסו את מקומו של הדסי מחברים קראים אחרים בביזנטיון, וספרו הלך ושקע עד
שכמעט לא הועתק. רק בשנת 1836 נדפס הספר לראשונה בגוזלוו (יבפטוריה) שבקרים.
המהדיר דוד כוכיזוב התערב בנוסח הספר על ידי צנזור קטעים שנראו לו בעייתיים, כמו
האזכורים של הנצרות או מילים שעשויות לפגוע בנוצרים, וכן השמיט את רוב הגלוסות
היווניות. המהדורה הנוכחית מציעה טקסט שלם לפי כתבי היד, לרבות המילים היווניות
שהושמטו, וכפי שאדגים בסוגיה שאציע בהמשך. בהערות השוליים הובאו הפניות קצרות
למקורותיו של הדסי, רבניים כמו קראיים, אך ההערות ספורות וקצרות, אולי מחמת היקפו
העצום של הספר (בכרך שלפנינו 1065 עמ'!). מהדורה מאירת עיניים ומשובבת נפש.
*
כאמור,
במסורת מקובל לראות בענן בן דוד מייסד הקראות. למעשה האמת ההיסטורית מורכבת יותר, ואציג
את הדברים לפי המבוא של דניאל לסקר במבוא למהדורתו. ענן, יהודי בבלי, כתב במאה
השמינית את 'ספר המצוות' שלו, הכולל פירושים ודינים החולקים על היהדות הרבנית
התלמודית, הסטנדרטית. חסידיו נקראו 'ענניים', אך לא שרדו כקבוצה. למרות ההבדל בין
הענניים לקראים, בסופו של דבר אימצו הקראים את ענן, וגם הרבניים תפסו אותו כמייסד
הקראות. עד סוף המאה התשיעית התחרו ביניהן כמה קבוצות לא רבניות, אשר לכל אחת מהן
דינים שונים ואולי עמדות תאולוגיות שונות, עד שלבסוף התאחדו אל מה שמכונה 'קראות'.
אלו ראו בענן 'נשיא' או 'ראש הגולה'. הרבניים, ובראשם הלוחם הגדול בקראות – רב
סעדיה גאון (882–942) – הכריזו על הדוקטרינה הקראית, לפיה התורה שבעל פה המשקפת
בתלמוד אינה מסיני ואינה אלוהית, שהיא כפירה.
אלקרקסאני
סוקר את הכיתות היהודיות השונות מאז ירבעם, השומרונים, הצדוקים והלאה, ובין דבריו
מציג את ענן ראש הגולה: "והוא הראשון שהסביר הרבה מן האמת על המצוות. והיה
בקי במאמרי הרבניים ולא היה איש מהם המסוגל לטעון נגדו לגבי בקיאותו". נוסף
על כך הוא מביא אגדה מעניינת: "וסופר על האיי ראש הישיבה שהוא ואביו היו
מתרגמים את ספרו של ענן מארמית לעברית ושלא נתקלו בשום מאמר ממאמריו שלא ידעו לו
יסוד בדברי הרבניים חוץ ממה שאמר על הבכור..." (במאמר הראשון, שער שני, 14,
עמ' 47–48).
המהדירים
מעירים שאגדה פרו־עננית זו נסתרת על ידי דברי אלקרקסאני עצמו שיש לענן הלכות
ייחודיות. בהערה הם מפנים לשער 13 שבו פורש אלקרקסאני רשימה של חידושים הלכתיים,
ביניהם החיוב למול במספריים בלבד. למעשה, כפי שהם מציינים במבוא, הדיון הפרטני
בהלכה זו מצוי במאמר 5, שער 6, שאינו נכלל בכרך זה. העיסוק בספרים האלו מהווה
הזדמנות עבורי לעיין בעמדתו של ענן בשאלת כלי המילה, עניין שאני חוקר מזה כמה
שנים, ומכאן גם ביחס של הקראים אליו ואל תורתו.
בספר
המצוות שלו דורש ענן את הכתוב "עשה לך חרבות צורים": "וקא אמא
חרבות, תרי חרבי דאתו לאפי הדאדי, צורים דצירי על הדאדי והינו שקיל
טופרי...". ובתרגום לעברית: ואמר "חרבות", (כלומר:) שתי חרבות שהן
זו כנגד זו. "צורים" – שהן סובבות על צירן זו על זו, והם המספריים. אלקרקסאני
מסביר שענן דרש את הריבוי כציווי שיש למול בשתי חרבות – צורים, כלומר צרורות יחד
בהידוק ובקשירה, והיינו המספריים. אבל אלקרקסאני דוחה את דבריו משתי סיבות: ראשית,
הריבוי נאמר לא מפני שיש למול בשתי חרבות, אלא שנאמר ליהושע למול אנשים רבים,
ובוודאי המלים היו רבים, ולכן נזקק יהושע להכין חרבות רבות. שנית, המילה צורים אין
משמעה ריבוי של צרור, שהרי ריבוי כזה מופיע במקרא כ'צרורות' (שמות יב, לד), אלא
ריבוי של צור – או עז וגיבור, או אבן צור, או דבר חד. כאשר היא באה בסמיכות לחרב
משמעה חרב חדה – הכלי הראוי למילה, כדי שיפעל במהירות ולא יצטער הנימול (מאמר 5,
שער 6, מהדורת נמוי, כרך 3, עמ' 504). דרך אגב, גם רס"ג בחיבורו הפולמוסי
והאנטי־קראי "אשא משלי", מגיב על דברי ענן: "צור כמה דינו פתרת
שנים / ופתרונך לא בא באזנים / והיה רק זועה...", אך בכך אדון בהרחבה במקום
אחר.
הדסי
מתייחס אף הוא לעניין זה בשני מקומות. בראשונה הוא כותב בקיצור: "גמתו
[-מלשון גם] בחרב צור וחד, ככת' 'ותקח צפורה צור' (שמות ד, כה) וכתו'[ב] במשרת משה
עבד ייי [-יהושע]. גלהו 'עשה לך חרבות צורים ושוב מול' (יהושע ה, ב) לעם ייי. גלו
כללו של דבר כן שהוא בין במספרים בין בתער ודומיה'[ם] ובין מאכלת ככת' 'ויקח את
המאכלת לשחוט את בנו' (בראשית כב, י) זרע אב המון אביך" (י, ג, עמ' 66).
במקום
השני בספרו הוא מרחיב מעט ומתייחס מפורשות לענן: "ענן ראש הגולה משכילנו תעל
שכבת הטל על מלונו. חייב להעשות המילה במספריים מפני חדותו ומהירותו בתקונו. באמור
הכתו'[ב] 'חרבות צורים' (יהושע ה, ב). 'ותקח צפורה צור' (שמות ד, כה). להיות חד
חריף נחוץ בעניינו. בכריתת מילתך: סיעת כלל המשכילים תלמידיו נ"ע אמ'[רו]
באמור 'חרבות צורים' 'ותקח צפורה צור' הוא כל דבר חזק וחד וחריף כמספריים וזולתם
כחרב וכמאכלת שהם צור. אֵנְדַנִיקוֹן, שלא יביא צער בנפש טפיך קטניך וגדוליך"
(שא, ע–ס, עמ' 664).
במקום
הראשון הוא לומד מה'צור' או ה'צורים' במקרא שהכלי צריך להיות חד, בין במספריים בין
בתער בין במאכלת (סכין?). במקום השני הוא מתייחס במפורש לדרישתו של ענן שיש למול
במספריים, אך לא מחמת דיוק בלשון הכתוב אלא מסברה – "מפני חדותו ומהירותו
בתקונו". אבל הוא מצטט מיד את תלמידיו של ענן, בדומה למה שכתב במקום הראשון,
ש'צור' היינו דבר חד וחריף, לאו דווקא מספריים אלא גם חרב וסכין. כאן הוא מוסיף גם
מילה יוונית, 'אֵנְדַנִיקוֹן' (ἐνδανικόν), כלומר חריף, שמחמת חוסר הבנתה הושמטה
במהדורה הראשונה של אשכול הכפר.
דומה
שהדיון בעניין זה בשני הספרים משקף את היחס המורכב ואולי המשתנה של הקראים לענן. אלקרקסאני
במאה העשירית מרשה לעצמו לחלוק בנחרצות על ענן, על פי הוכחות מתוך המקרא. הדסי
במאה ה־12 מצטט אותו בלשון כבוד, אך לצד עמדתו מביא גם את עמדת תלמידיו החלוקים
עליו.
*
לסיום,
היות שממש לאחרונה התפרסם מאמרי על נשים כסנדקיות וכמוהלות (נטועים כו), שמחתי
למצוא ב"אשכול הכפר" קטע יפה מאוד שבו משתקפת עמדתו של הדסי באשר למעמדן
החברתי וההלכתי של נשים בשחיטה, ברית מילה ועדות:
"גלויו
אף האשה היודעת תורת ייי וצדקו. והיא הגונה וכשֵרה ויודעת טיב המצוות הללו איך
צוום האלהים בצדקו. ראויה לעשותם ולקיימם לעיניך: דרכו אם אין איש יודע כמותה.
ככתו' ותקח צפורה צור ותכרות את ערלת בנה וג' (שמות ד, כה). יען כי הנשים בכלל
המצוות ראויות וכשרות ונאמנות לקיימם ונזהרות בכלל התורה כלה. ככתו' הקהל את העם
האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך (דברים לא, יב): הן נאמנות בטמאתן וטהרתן
ובשִמוּר שבתות ייי ומועדיו. קל וחומר על מעש זביחה אכילתך ומעש מילה ועדות להעיד
בין איש ואחיו בריבו. ככתו' ותפשו בו אביו ואמו וג' ואמרו אל זקני עירו בנינו זה
וג' (שם כא, יט-כ) בדינך: ועל פיהם היה נרגם. ככתו' ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים
ומת וג' (שם כא). הלא הבננו כי אין באזהרת תורתו בינינו לביניהן הפרש ובשמור כל
דברי אלהים אמת. בכל תורתך: זכורות וחשוקות וחשובות הן לפני האלהים כמונו. כמרים
הנביאה אחות אהרן (שמות טו, כ) ודבורה הנביאה וחלדה הנביאה וזולתן הזכורות
בתורתנו. כמונו כמוהן בכל ענייני דת בוראך" (שד, ג–ז, עמ' 669).
מרתק.
השבמחקענן כידוע אמר "חפישו באוריתא שפיר ואל תסמכו אל דעתי", כך שלא כזה מפליא בעיני שחולקים עליו.
אכן זאב אלקין היה תלמיד מבטיח של ההלכה הקראית
השבמחקמי יתן שבעקבות כשלונו להתברג למקום ריאלי הוא ישוב לא לי תורה
בעניין החילוקים, ר' משה צבי וידר (מח"ס הסידור ממקורותיו), פרסם לאחרונה ספר המקבץ את כל המחקר בעניין זה, והוסיף עליהם עוד נוסחים לא ידועים.
השבמחק