ורד משולם עצמון | חוסן של אמת: מתנדבי זק"א כותבים על טראומה, חסד, אמונה ועל רוח האדם (בצירוף פרק דוגמה)
ורד
משולם עצמון | חוסן של אמת: מתנדבי זק"א כותבים על טראומה, חסד, אמונה ועל
רוח האדם
ידיעות
ספרים; 2026
טוב,
עוד ספר על השבעה באוקטובר, נתקדם. זה ההרהור שחלף בראשי כשראיתי את הספר הזה,
אחרי עשרות כותרים שראיתי ברשת או בספרייה. זאת לא מחשבה שנבעה מזלזול, אני מעריך
מאוד כל יצירה ויצירה, אבל יש גבול עד כמה אפשר לקרוא ולעסוק בשבעה באוקטובר
ובתיאורים הזוועתיים שאליהם נחשפנו עוד ועוד. ובכל זאת, הספר שהה על מדף הספרים
בביתי ולאחר כמה ימים נכנעתי.
ככל
שהתקדמתי בקריאה, הבנתי שיש כאן זווית שכמעט לא נחשפתי אליה: נקודת המבט של עשרות
אנשי זק"א שראו מקרוב את המראות הקשים ביותר של השבעה באוקטובר, והיו שם כדי
לטפל, לאסוף, לנקות, לקבור וגם לתמוך ולחבק את הקורבנות שנותרו בחיים. קשה לתפוס
את העוצמה של האנשים הללו. אך מתברר שגם הם בני אדם כמונו, וגם להם יש סף שלא
מאפשר להמשיך הלאה. מול סיפורי השבר האישיים של רבים ממתנדבי זק"א נפלה ההבנה
כי חייב לקום מערך של תמיכה נפשית ורגשית לאותם צדיקים ובני משפחותיהם. כך קם אגף
החוסן של זק"א, שהפעיל מעגלי שיח והעניק תמיכה פסיכולוגית רחבה.
הפסיכולוגית
ורד משולם עצמון, מייסדת וראש האגף, שמעה ואספה עשרות סיפורים כאלו וביקשה להנציח
אותם לדורות, בליווי התובנות שלה שעלו מתוך המפגשים והטיפולים. אחד המוטיבים
החוזרים בסיפורים בספר הוא הגיבור שמפחד לפתוח את הלב, להישבר, לשתף ולספר. רק
לאחר המפגשים הללו, הבינו אותם גיבורים כמה נפשם כמהה להקשבה ולטיפול.
אבל
הספר לא מסתפק בזווית האישית של המתנדבים, אלא מביא בפנינו גם את סיפוריהם של בני
משפחתם, החל מהילד הקטן, שדרך עיניו מרתק לראות כיצד הוא תופס את הפעילות של אביו;
דרך בני המשפחה של המתנדב שנכנס הביתה בשתיקה רועמת, דוחף את בגדיו למכונת הכביסה,
רץ להתקלח ואז נופל ונרדם על הרצפה; וכלה באשת המתנדב שחשה שההתנדבות של בעלה היא
בסך הכול בריחה מהבית, מההקשבה לצרכיה ולצרכי הילדים - גם לביקורת העצובה הזאת יש
מקום של כבוד בספר. חלק מהסיפורים קשים מנשוא ומכילים תיאורים גרפיים מטלטלים, כך
שמומלץ מאוד להפעיל שיקול דעת לפני הקריאה בספר.
אחרוג
ממנהגי ואשתף כאן את אחד מפרקי הספר – סיפורו של אביעד רוזנברג – המהווה דוגמה, רכה יחסית, לסיפורים
רבים בספר, אך גם משום שיש לי הזכות לעבוד במחלקת הקטלוג של הספרייה הלאומית לצדו
של האיש היקר הזה, איש של הארת פנים וטוב לב, שבת שְׂחוק לא משה מפניו (באדיבות ההוצאה ובאישורו של הכותב).
אביעד רוזנברג / בעיניים שלא יביטו עוד
בן 59, מתנדב בזק"א חמש שנים. כיום פועל בצוות גוש עציון, מחוז ש"י. מתגורר באלעזר, נשוי ואב לחמישה. ספרן בספרייה הלאומית. שירת בסדיר בגבעתי, במילואים באלכסנדרוני, ולאחרונה בתר"ח שורה.
בצעירותי,
כשלמדתי בישיבת ההסדר ברכת משה שבמעלה אדומים לקראת הסמכה לרבנות, הנחה אותנו ראש
הישיבה, הרב נחום אליעזר רבינוביץ זצ"ל, שלמבחן בדיני אבלות נתכונן במשך
תקופה קצרה ולא נעמיק בהם יתר על המידה. העיסוק במוות אינו בריא לנפשם של צעירים,
טען. רצה הקדוש ברוך הוא, שבשנים האחרונות אני נזקק לא מעט לעיין דווקא בהלכות
אלה. במשך שנים אני מתנדב בחברה קדישא בגוש עציון. אצלנו, כמו בשאר יישובי הגוש,
כמעט הכול מבוסס על מתנדבים. יש מי שחופר קברים, יש מי שמלווה הלוויות, ויש מי
שעוסק בטהרת המת. זאת עבודה שלא עושים בשביל כבוד. נכנסים אליה מתוך תחושת שליחות
ומתוך ההבנה שגם ברגע האחרון של חייו - יהודי ראוי לכבוד.
כמה
חודשים לפני שמחת תורה השתתפתי בקורס של זק"א בביתר עילית. ביקשו להרחיב את
קבוצת המתנדבים באזור. הקורס היה משמעותי מאוד - גם מבחינה מקצועית והלכתית וגם
מבחינה נפשית. דיברו איתנו על זירות קשות, על איסוף ממצאים, על אחריות ועל קדושת
המת. אבל שום קורס אינו יכול באמת להכין אדם למה שראינו אחרי 7 באוקטובר. לפני כן
השתתפתי רק בכמה אירועים בודדים - תאונת דרכים קשה, מקרה התאבדות. חשבתי שאני יודע
להתמודד עם מראות קשים. בדיעבד הבנתי שלא באמת הכרתי דבר.
במוצאי
שמחת תורה פתחתי את הטלפון וראיתי עשרות הודעות בקבוצות זק"א. בקשות לעזרה,
קריאות חירום, שמות של יישובים. כמעט כל המשימות כבר היו "מאוישות".
נרשמתי לתורנות במחנה שורה והמתנתי בבית, דרוך מול הטלפון.
למחרת,
ביום שני בבוקר, התקשר אלי הרב רפי אוסטרוף, יו"ר המועצה הדתית בגוש עציון. "מה
אתה עושה?" - "כלום. מלחמה, הספרייה מושבתת", עניתי. "תתייצב
אצלי ב־12. אנחנו נוסעים לראשון לציון לטפל בנרצחים לקראת הבאתם לקבורה".
במהלך
הנסיעה לראשון לציון הבנתי מהרב רפי שכמות הנרצחים גבוהה בהרבה מכפי ששיערו,
ושמדובר במאות, אם לא למעלה מכך. הכנת כל הנרצחים האזרחים נעשתה בראשון לציון,
והקבורה - בהתאם לבקשות המשפחות. כבר בכניסה למתחם הרגשתי את הריח. ריח חריף של
מוות. ריח שנדבק לבגדים, לעור ולזיכרון.
שני
חדרי קירור. משני הצדדים, לאורך כל הקיר, ארבע קומות של מיטות מתכת, ועליהן
השקיות. על כל שקית מספר, מקום המציאה ושם.
כשעברתי
ביניהן נזכרתי, בלי שליטה, במילים מתפילת "ונתנה תוקף": "מי באש
ומי בחרב". פתאום זו כבר לא היתה תפילה עתיקה. זו היתה המציאות שניצבה מול
עיני. קיבלנו מספר שקית, איתרנו אותה והעברנו אותה לחדר הטהרה. יש קדושה מיוחדת
בחדר טהרה. גם בתוך הכאוס הגדול אנשים מדברים בלחש. רק מה שצריך. בלי צעקות, בלי
דיבורים מיותרים.
לפני
שמתחילים קוראים בשמו של הנפטר ומבקשים סליחה ומחילה. על פי ההלכה, הרוגי מלכות
נקברים בבגדיהם המוכתמים בדם - "להעלות חימה ולנקום נקם". לכן לא
מלבישים אותם מחדש. עוטפים בעדינות, שומרים כל ממצא, כל שקית, כל בד שספוג בדם.
עבדנו שעות ארוכות, כמעט בלי להרגיש את הזמן. בשלב מסוים אתה מפסיק לחשוב. אם
תעצור לחשוב על כל אדם - לא תצליח להמשיך. אז עובדים כמו מכונה, לא נותנים למחשבות
לשלוט בנו. את רוב השמות והפנים מחקתי מהזיכרון, אולי כהגנה עצמית. אבל יש מראות
שאינם יוצאים מהנשמה. יהודי אחד הובא לאחר שנפגע קשה באש. אב ובנו הובאו בזה אחר
זה. נער כבן 17, כנראה מהנובה, הגיע כשהוא עדיין צמוד למזרן שעליו נרצח בשנתו. הוא
נקבר יחד עם המזרן. והיה שם גם קשיש קיבוצניק, אולי בן 80, עם שפם לבן ופנים שלוות
באופן שקשה להסביר.
לפעמים
הגיעו גופות במצב שכבר כמעט לא נותרה להן צורת אדם. בקבורה אזרחית אין ארונות.
הנפטרים מובאים על אלונקות. לעתים נאלצנו להניח שמיכות או לוחות עץ כדי לשמור על
צורת הגוף - לא רק לכבוד המת, אלא גם כדי לחסוך מן המשפחות ומן המלווים טראומה
נוספת.
ביום
רביעי שלאחר שמחת תורה קיבלתי הודעת וואטסאפ מקרוב משפחתי, שסבתו הקשישה נרצחה
בביתה, והמשפחה אינה יודעת מה קורה עם קבורתה. בדקתי במחשב, ואכן שמה לא הופיע
ברשימת המזוהים. יש ארבע אפשרויות זיהוי: זיהוי חזותי על פי הפנים; סימנים
ייחודיים, כגון כתמי לידה וקעקועים - שלא היו; טביעות אצבע - סבתו לא היתה מעולם
בצבא או במשטרה; צילומי שיניים - בימים הראשונים המאגר של רופאי השיניים הפרטיים
עדיין לא היה נגיש; ודנ"א - שלא תאם לזה של ילדיה. שלחתי הודעת וואטסאפ
בקבוצה של זק"א ושאלתי מי מוכן לנסוע ליישוב. בתוך דקות נענה אחד המתנדבים
לאתגר, תיאם עם הצבא ליווי עד הקיבוץ בשעות החשיכה, נפגש עם הרבש"ץ והביא
ממצאים מביתה ומבית שכנה. בעזרתם התאפשר לבסוף לזהותה ולהביאה לקבורה.
משמרת
אחת זכורה לי היטב. לקראת השעה שש בערב נכנס האחראי על ההלוויות, ביקש מכל העובדים
הקבועים של חברה קדישא ראשון לציון לצאת לכיוון בית הקברות כדי להיערך להלוויה,
ונתן לנו, המתנדבים, ארבעה מספרי חללים שאותם התבקשנו להוציא מהמקררים. בבית ההלוויות
שבראשון לציון יש כאמור שני מקררים גדולים קבועים, ולחצר הובאו ארבע מכולות שהוסבו
למקררים. בשני החדרים הקבועים היו גופות החללים לפני הטהרה, ובמכולות שבחוץ היו
החללים לאחר הטהרה, מסודרים על פי חלוקה - חללי העוטף וחללים ממרכז הארץ. ארבעת
החללים היו בני משפחה אחת; הורים ושתי בנות שנרצחו בביתם. לראות הלוויה של ארבעה
בני משפחה אחת הוא מחזה קורע לב, אפילו לאנשים שהלוויות הן חלק מחיי היום־יום
שלהם. אחד מבני המשפחה הצעירים ניצל לאחר שלא היה בבית באותן שעות. בהמשך ביקש
לאתר חפץ אישי בעל משמעות עמוקה שנותר בבית המשפחה. לבקשתו הגיעו מתנדבי זק"א
למקום, מצאו את החפץ והביאו לו אותו במהלך השבעה.
כשלושה
שבועות לאחר פרוץ המלחמה, לאחר שרוב הנרצחים הובאו לקבורה, צה"ל כבר שלט
בחלקים מעזה והמצב בדרום נרגע מעט, קיבלנו אישור להצטרף לפעילות. בימים הראשונים
עוד היה חשש מהתפרצות נוספת ביהודה ושומרון, ולכן מתנדבי מחוז ש"י נשארו
בכוננות.
הצוות
שלנו נשלח תחילה לקיבוץ סופה. יחסית למקומות אחרים, מספר הנרצחים שם היה קטן יותר.
עבדנו כמה שעות, ואז קיבלנו קריאה לעבור לקיבוץ חולית.
כשהגענו
לבית הראשון, כבר מבחוץ הבנו מה התרחש שם. בחלון הממ"ד נפער חור גדול מפגיעת
טיל נ"ט. המחבלים ירו אר־פי־ג'י לתוך ממ"ד אזרחי. זה היה בית קטן - סלון
ושני חדרים.
על
הפסנתר עמדה תמונתו של קשיש, ניצול שואה, שעבר להתגורר בקרבת בני משפחתו. הבית היה
מוצף בדם. עמדתי שם עם סמרטוט וחומרי ניקוי ואספתי חפצים ספוגים בדם לתוך שקי
קבורה: מזרן, הליכון, תיקים, שברי חלון וחלקי קיר.
בכל
פעם שעלתה בי המחשבה מי היה האיש הזה - יהודי שניצל מאירופה, עלה לארץ ישראל ובסוף
נרצח בביתו - הרגשתי כאילו ההיסטוריה כולה עומדת עדה בתוך החדר הקטן הזה. מאוחר
יותר הגעתי גם למרפאה שבבארי. סיפרו לנו על אחד התושבים שנפצע ברגלו והסתתר בארון
קטן מתחת לכיור במרפאת השיניים. המחבלים השליכו לחדר שני רימונים. בנס הוא ניצל
וחולץ רק לאחר שעות ארוכות בידי חיילי גבעתי. עמדתי שם וחשבתי על יהודים אחרים,
בדורות אחרים, שהסתתרו בארונות מפני הנאצים. אבל כאן, למרות המחדל הנורא, הסוף היה
אחר. כאן הגיעו חיילים יהודים להציל אותו.
נהוג
לומר על יקה שכשאומרים לו לשמור משהו במקום קריר ויבש, הכוונה היא לכיס הקרוב ללב.
קיבלתי חינוך יקי, שלפיו הבעת רגשות היא דבר מיותר, וכמו רבים בזק"א האמנתי
שמיעוט השינה והמחשבות החוזרות יחלפו עם הזמן.
ולכן,
כשעוז התקשר והציע שאגיע לסדנת חוסן, פקפקתי למדי. האמנתי שהתגברות עצמית היא
שנותנת כוח. אבל לבסוף השתכנעתי, הגעתי וגיליתי קבוצת תמיכה נפלאה. באחד המפגשים
למדנו על המונח גש"ר מאח"ד (= גוף, שכל, רגש, משפחה, אמונה, חברה,
דמיון). אחד ממנגנוני ההגנה המאפשרים לנו לחיות הוא הדחקת הידיעה שסוף האדם למות.
המפגש עם המוות מערער את ההגנה הזאת ומתחיל לעורר תהיות על משמעות החיים. מחד
גיסא, אפשר לאבד אוויר, לשקוע בתחושת אובדן ובייאוש נוכח אפסות האדם;
אך מאידך גיסא, אפשר להבין שהחיים הם בני חלוף, ושכדי להגיע לעולם האמת עם כמה
שיותר זכויות, צריך דווקא לצמוח מתוך הכאב ולתת לחיים משמעות - לתרום יותר לחברה,
למשפחה ולעצמי.
סדנאות
החוסן שעברנו בזק"א זיכו אותי להכיר אנשים נפלאים, בעלי סיפורי חסד מעוררי
התפעלות. למדתי שהכלים שרכשנו לחיזוק הנפש הפכו לדרך חיים בזק"א - קבוצה
המאחדת מתנדבים מכל חלקי החברה, ומלמדת אותנו לגשר על כל המחלוקות הקטנות.
כשהתקרבתי
אל עיני הנרצחים בכל אחד מהמקרים, הרגשתי כאילו אני נכנס לתוך תהום שאי־אפשר
לחתום. התקדמתי שלב אחר שלב, וידי רעדו כשניסיתי להתמקד בהליכי ההכנה. קיוויתי
שאצליח לשמור על צלם נשמתם של הנרצחים. הקושי לעבור את החוויה הזאת היה בלתי נתפס.
לראשונה התמודדתי עם הכאב שבמבט הזה - עם הצורך להביט בעיניים האלה ולדעת שהן לא
יראו עוד לעולם. אחרי כמה מקרים עמדתי באומץ מול רגליו של אחד הנרצחים. באותו רגע
נפתח בי חלון של הבנה: הבנתי שללא קשר לנסיבות המוות, כל יהודי זקוק לכבוד גם
ברגעיו האחרונים.
המסע הזה לא היה רק מבחן של כוח פנימי; הוא הפך להרבה יותר מכך. זה היה מסע של גילוי עצמי. נאחזתי במילותיו של הראי"ה קוק זצ"ל, שאמר כי "המוות הוא חלק מהחיים". כשתפסתי את משמעותו של השיעור הזה, הבנתי שיש מעין קודש במגע עם המוות - ברגע שבו אני מתכנס אל אותה נקודה מהותית שבה אני יכול להעניק לנפשות שנקטעו לפני זמנן את הכבוד המגיע להן. את כל התחושות האלה ניסיתי לצקת לפעולה אחת, קטנה ואיתנה, כאשר אני מכין אותן לקבורה ומקווה שהן ימצאו מנוחה.

תגובות
הוסף רשומת תגובה