שמחה עמנואל | טוב אחרית דבר: שינויים שעשו שלושה חכמים בספריהם
שמחה
עמנואל | טוב אחרית דבר: שינויים שעשו שלושה חכמים בספריהם
מאגנס;
ירושלים תשפ"ו
בעיסוקיי
בהפקת ספרים נתקלתי לאורך השנים לא פעם בשאלה מה עושים עם ספר שנפלו בו שגיאות.
המחבר כבר הדפיס אלף עותקים ואלו נפוצו לכל רוח. קיימת אפשרות לפרסם מהדורה
מתוקנת, אבל העותקים הישנים כבר לא יתוקנו. קיימת גם אפשרות לפרסם דף תיקונים
בתקווה שכמה שיותר רוכשים יצרפו אותו לספר שברשותם. כעת נחשוב על אותה שאלה בימי
הביניים, טרום עידן הדפוס. הגבול בין "הספר" עצמו לבין ההגהות בכתב יד
שעליו אינו כה ברור. גם לאחר שהחיבור חתום, עשוי המחבר להוסיף עליו או להגיהו.
כאשר הספר נפוץ לכל עבר, הוא יכול לשלוח מכתבים ואגרות בבקשה לתקן את הספר. המצב
טוב יותר כאשר הספר טרם הופץ. אף שמעתיקים מקצועיים כבר העתיקו את הספר, ביוזמת
המחבר או ביוזמתם של אחרים, הרי שלאחר סיום הכתיבה נוצר צורך לתקן או להוסיף.
בתיקונים
כאלו עוסק ספרו החדש של פרופ' שמחה עמנואל. כמקרי מבחן בחר להתמקד בתיקונים שעשו
שלושה מחברים בחיבוריהם: ר' יצחק אלפסי – הרי"ף – בספר ההלכות הנודע שלו, אשר
בסוגיות רבות חזר בו וביקש לתקן גם לאחר שהספר הופץ ברחבי העולם; ר' צדקיה מרומי
בספרו שבלי הלקט, אשר תיקן ושינה בספר לאחר שהועתק במספר טפסים וטרם הופץ בעולם;
ור' הלל בן אליקים בפירושו לספרא, אשר לאחר שנפוץ הספר התוודע לפירוש חדש לספרא הראוי
לדיון ובעקבותיו הוציא לאור נוסח מתוקן. מתברר שקיים גיוון מרהיב באופן שבו תיקנו
המחברים את דבריהם, ובייחוד בשאלת ההצלחה שלהם לתקן דברים שכבר נפוצו; כל סוגיה
לגופה התגלגלה לידי חכמים מאוחרים ברמות שונות של הצלחה בהפנמת התיקונים. קשה
להקיף את מלוא הדוגמאות בספר, ואסתפק באחדות מהן בקיצור האפשרי.
את
תחום חקר התלמוד נהוג לחלק לשלב העריכה ולשלב המסירה, אף כי לעיתים קיים טשטוש בין
גבולותיהם מכמה סיבות: החיבורים שנכללים בספרות חז"ל הם בדרך כלל יצירות
קולקטיביות ולא יצירות של מחברים יחידים; עדי הנוסח המוקדמים ביותר של ספרות
חז"ל רחוקים לעיתים מאות שנים מזמן היצירה; ערפל כבד מוטל על דרך עריכת
החיבורים והחוקרים נדרשים ליצירתיות ולמאמצים מרובים כדי לפזרו. באנלוגיה מסוימת
גם בחיבורים ימי־ביניימים ניתן לדבר על שלב העריכה מול שלב המסירה, ולהלן נראה
דוגמה שמזכירה להפליא מתודה פילולוגית תלמודית. התיקונים בשבלי הלקט משקפים שלבים
שונים במלאכת עריכת הספר ותיקונו קודם שיצא לשוק. כלומר בניגוד לתיקונים ועדכונים
שערכו מחברים שונים בספריהם במשך שנים רבות, שבלי הלקט הוא כנראה דוגמה יחידה להצצה
אל שולחן עבודתו של המחבר במהלך העבודה הראשונית על הספר. ידועים לנו שלושה כתבי
יד שבוודאות הגיעו מסביבתו הקרובה ואין דרך להסביר את השינויים שבהם מלבד התערבותו
של המחבר עצמו. לעומת זאת, בהלכות הרי"ף, כאמור, השינויים משקפים תיקונים
שעשה הרי"ף בחיבורו לאחר שספרו נפוץ ברחבי העולם. מסיבה זו אפתח קודם בשבלי
הלקט אף על פי שהיה מאוחר לרי"ף.
*
ספר
שבלי הלקט, שכתב ר' צדקיה מרומי ממשפחת הענווים באמצע המאה ה־13, הוא מן הספרים
החשובים ביותר שנכתבו על אדמת איטליה בימי הביניים. בספר אסף ר' צדקיה וציטט מגוון
רחב של חיבורים מאיטליה, בבל, אשכנז, צרפת, פרובנס, אנדלוסיה וצפון אפריקה. כדרכם
של חכמים אחרים בימי הביניים, העתיק לפנקסו קטעים בעלי עניין מחיבורים אלו, תוך
כוונה לשוב ולעיין בהם בבוא היום. למרות שפנקסים כאלו לא שרדו בדרך כלל, קובץ
הליקוטים של ר' צדקיה הגיע לידינו. קובץ זה מסודר כבר לפי נושאים אך עדיין גולמי.
בבוא היום שילב את מרבית הקטעים הללו בספרו שבלי הלקט. לידינו הגיעו כעשרים כתבי
יד של שבלי הלקט, כשלושה מהם מוקדמים ביותר, וכנראה נכתבו, חלקם או רובם, בחיי
המחבר. אלו מכילים מחיקות, הוספות ותיקונים, המלמדים על שלבי העריכה של החיבור בידי
המחבר עצמו.
הדוגמה
הבאה חושפת בפנינו שלב מעניין בעריכת הספר. סימן רל"ג בשבלי הלקט עוסק
בחפירות כוכין וקברות בחול המועד, וכך הוא מסתיים בכ"י פריז: "ובירושלמי
מצאתי שמקשה [...] דלית הילכתא כוותיה". מיד לאחר מכן נוסף משפט שסומן למחיקה
במתיחת קווים: "גרסינן בסוף מסכת כתובות אמר ר' חייא בר יוסף עתידין צדיקין
שיעמדו בלבושיהן [...]". אכן, המשפט אינו קשור לנידון, ואך טבעי שהוא חסר
בכתבי היד האחרים. מדוע אפוא הועתק כאן? הפתרון לכך נמצא בכלל במקום אחר. סימן זה
נכפל גם בסימן נ"ג של הלכות שמחות [-הלכות אבלות, בלשון סגי נהור]. הסימנים
זהים לחלוטין, אך בהלכות שמחות מופיע סימן זה כאחרון, ועל כן סיים המחבר בדברי
נחמה מתוך מסכת כתובות. מסתבר שהדיון נכתב תחילה בהלכות שמחות, והמחבר ציין בשולי
הדיון שם שיש להעתיקו גם בהלכות חול המועד, אך כאשר הועתק להלכות חול המועד נעתק עמו
בטעות גם משפט הנחמה שבסיומו. ממצא זה חושף את דרך העריכה ה"חסכונית" של
סוגיות כפולות בחיבורים מימי הביניים, אבל כפי שמציין המחבר בהערה, תופעה זו מצויה
לא מעט גם בספרות חז"ל, כאשר הסופר נדרש להעתיק סוגיה ממקום למקום והעתיק מעט
יותר ממה שהצטווה להעתיק (הזכרתי זאת בעבר בהרחבה ואין כאן המקום להאריך).
אחת
הדוגמאות המאלפות נוגעת לתיקון מעניין שרישומיו נותרו מסיבה לא צפויה. סימן
כ"ח בספר מוקדש לאמירת פיוטים בתפילה. בראש התשובה כמה מרכיבים: (א) קטע
מתלמוד בבלי במסכת ברכות ומפירוש ר' חננאל; (ב) קטע הפתיחה ומשפט הסיום של ביקורתו
החריפה של ר' אברהם אבן עזרא על הפייטנים; (ג) תשובה של ר' גרשם מאור הגולה ועוד.
בכ"י מוסקבה, בין (א) ל־(ב), מופיעה תוספת קצרה אשר הועבר עליה קו מחיקה.
תוספת זו מופיעה בסוף עמוד א' וההמשך שלה אמור להופיע בראש עמוד ב', אלא שלמרבה
הפלא ע"ב פותח במרכיב (ב). מה פשרו של המשפט הקטוע? ובכן, עיון מוקפד
בע"ב מבהיר את שאירע. עמוד זה נכתב על המחיקה, כנראה בידי סופר אחר שכתיבתו
דומה. המשך המשפט הקטוע אכן הופיע בראש העמוד ואחריו גם המשיך (ב), אך המגיה מחק בגירוד
יסודי את חלקו זה של הקטע וכתב מחדש את העמוד כולו. העקבות שנותרו על הדף לא פחות
ממדהימים: בציטוט של ראב"ע מופיעים שמות ה' שלוש פעמים: י"י, הא'להים,
לא'להיו. נוסף על אזכורם ברצף הטקסט הם מופיעים בסדר זה בשלושה מקומות מאוחרים
יותר בטקסט באמצעם של משפטים לא קשורים כאשר הם מוקפים בקו של מחיקה. ההסבר לכך הוא
שהסופר לא יכול לגרד את המילים המוטעות, שכן על פי ההלכה אסור למחוק את השמות
הקדושים. כל שיכול לעשות הוא להקיף אותם, כדי לסמנם כמחוקים. התמונה המתקבלת היא
כזאת. הכותב השני מחק את המשפט שבא לאחר (א), את חלקו שבע"א רק בהעברת
קולמוס, ואילו את המשכו ואת כל הציטוט של (ב) שאחריו גרד כדי לעשות שימוש חוזר
בקלף. עתה "הוזז" הטקסט של (ב) כולו שלוש שורות כלפי מעלה, וכך נוצר מצב
ששמות ה' נותרו מן הטקסט המקורי כשלוש שורות לאחר מקומם המקורי. עמנואל מדגיש כי
מהצילום שלפנינו לא ניתן להכיר כי ע"ב כתוב על המחק, ורק "בעזרת השם",
שמותיו של הקב"ה, ניתן להבין את פשר מעשיו של הכותב.
ואי
אפשר לסיים את העיסוק בשבלי הלקט ללא הדוגמה הבאה המשקפת עריכה מסיבות של צנזורה.
בסימן ח' דן ר' צדקיה בשאלה מדוע הקַדיש נאמר בארמית: "ור' בנימן אחי
נר"ו כתב שתחילת אמירתו היתה בלשון עברי, כמו שאמרנו למעלה [...] ובימי שמד
גזרו [תלמידי ישו] שלא יאמרו שמו הגדול מבורך, שאמרו אחרי שאין אתם מודים [אב
ובן], למה תאמרו גדול, דמשמע [האב], ועוד יש לו שם אחר, זה [הבן]. לכך הנהיגו
לאומרו בלשון ארמי, שלא היו האויבים מכירין בו. ואע"פ שבטל השמד, לא רצו
להחזיר הדבר ליושנו בלשון עברי, כדי שלא ישתכחו הנסים והנפלאות וכדי לעשות פומבי
לדבר". הסבר מרתק זה הקושר את הסיבה לאמירת הקדיש בארמית למאבק עם הנצרות
מפתיע מאוד ולא מוכר ממקור אחר. המילים שמופיעות בסוגריים מרובעים נמחקו בכ"י
מוסקבה, כנראה מידי צנזור נוצרי (ואולי מידי יהודי שחשש מהצנזור), והושלמו על פי
כ"י ציריך. אף בכ"י לונדון נמחקו כמה מילים, אבל במקום המשפט "למה
תאמרו גדול דמשמע האב, ועוד יש לו שם אחר זה הבן", נכתב: "למה תאמרו
גדול דמשמע שיש שם אחר", ובכך טושטשה טענת הנוצרים. כ"י זה נעתק בשנת
1260, כלומר כבר בחיי ר' צדקיה עודן הניסוח, ואולי במצוותו של ר' צדקיה עצמו.
הנוסח הראשוני היה מצוי בכמה כתבי יד אך נמחק במשך הזמן על ידי הצנזור או מאימתו.
במהדורת שבלי הלקט של בובר הושמטו טענות הנוצרים כמעט לגמרי, ואף שהן מצויות בכתבי
היד שעליהם מבוססת המהדורה, כנראה בהוראת הצנזורה הקפדנית ברוסיה הקיסרית במאה
ה־19, ולא נותר אלא משפט סתמי: "ובימי שמד גזרו שלא יאמרו שמו הגדול מבורך,
לכך הנהיגו [...]". גלגולו של הנוסח מרתק, אך העיקר לענייננו שכבר בימי המחבר
עבר הטקסט עריכה. פרק נוסף עוסק בשרפת התלמוד בפריז, אשר בניגוד לחכמים רבים
מהאזור והתקופה שמיעטו להזכירה, שבלי הלקט מכיל תיעוד מפורט ביותר שלה. ובכל זאת
מתברר שר' צדקיה שינה את דעתו שוב ושוב וכתב גרסאות שונות לסיפור המעשה. קרוב
לעשרים עמודים דנים בשאלה זו, אך ראוי שאשאיר משהו לקריאה בספר עצמו. אעבור אפוא
להלכות הרי"ף.
*
הרי"ף
זכה לאריכות ימים. הוא נולד באלג'יריה בשנת 1013, ובהגיעו לגיל שיבה, בשנת 1088,
נמלט לאנדלוסיה שבדרום ספרד, שם פעל חמש עשרה שנים נוספות והעמיד תלמידים מופלגים,
עד לפטירתו בשנת 1103. אין בידינו פרטים מתי כתב הרי"ף את ספר ההלכות שלו, אך
אין ספק שאריכות ימיו העניקה לו די זמן לשנות את דעתו, אולי גם בעקבות המעבר ממקום
תורה אחד למשנהו. מן הממצאים עולה כי הרי"ף שינה את דבריו בחמישים סוגיות
בערך, כאשר על מחצית מהן ידע הרמב"ן מתוך האוטוגרף של הלכות הרי"ף שהגיע
לידיו.
באחת
הסוגיות שבהן נחלקו רב הונא ורב חסדא, לגבי נאמנות בעל מול שליש (גיטין סד
ע"א), נחלקו הגאונים אם הלכה כרב הונא או שמא הלכה כתלמידו רב חסדא שהוא
בתרא. הרי"ף נקט דרך כלל שאין הלכה כתלמיד בפני הרב, אלא שבסוגיה זו מוצאים
אנו שני נוסחים שונים בדברי הרי"ף – בכ"י ניו יורק 692 נאמר:
"והלכת' כרב הונא", ואילו בדפוס קושטא הנוסח הוא: "ופסקו רבואתא
הלכתא כרב הונא. ואנן לא סבירא לן הכי, אלא הלכתא כרב חסדא, דסוגיין כוותיה כדמברר
לקמן". ר' זרחיה הלוי בעל "המאור" מסביר כי מתחילה פסק הרי"ף
כרב הונא, "ולבסוף חזר בו וצוה להגיה בהלכות: והלכתא כוותיה דר"ח".
חזרתו של הרי"ף, כלומר ה"מהדורה בתרא", השתמרה בדפוס קושטא, בשני
קטעי גניזה ובאחד עשר כתבי יד, ואילו בחמישה כתבי יד השתמרה דווקא ה"מהדורה
קמא". אבל הרמב"ן חושף בפנינו חוליה נוספת בסיפור, וכך הוא מעיד:
"אמר הכותב. זכיתי בהלכה זו לנוסחא הראשונה מוגהת בטהרת הקדש מכתיבת המחבר ז"ל
וכך היה כתוב בה: חזינן מאן דפסק כרב חסדא, ואנן לא ס"ל הכי, דרב הונא רבו של
רב חסדא, ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. הלכך הלכתא כרב הונא. ואי קשיא לך [...] עד
כאן דבריו הראשונים". נוסח זה אינו מופיע לא במהדורה קמא ולא במהדורה בתרא,
אלא אך ורק באוטוגרף של הרי"ף שהגיע לידי הרמב"ן (אף שאת המילים
"מוגהת בטהרת הקדש מכתיבת המחבר" ניתן לפרש גם ככתב יד שהוגה מתוך
האוטוגרף ולא באוטוגרף עצמו, מכל מקום מקורות נוספים בחידושי הרמב"ן מלמדים
כי הוא ראה את הגהות הרי"ף בעצמו. מ"ש). לסיכום: בטיוטה האישית פסק
הרי"ף כרב הונא, בניגוד לדעת קודמיו שפסקו כרב חסדא, ואף נימק מדוע אין ללמוד
מהמשך הסוגיה שבמקרה שלפנינו הלכה כרב חסדא. נוסח זה לא מסר הרי"ף לאיש,
ולולי ראה הרמב"ן את האוטוגרף, לא היינו יודעים על קיומו; בשלב השני – מהדורה
קמא – נותר הרי"ף בדעתו שיש לפסוק כרב הונא, אך קיצר את דבריו והשמיט את
הוויכוח עם קודמיו כמו גם את הביאור בהמשך הסוגיה; בשלב השלישי – מהדורה בתרא –
שינה הרי"ף את דעתו ופסק כרב חסדא, משום שהשתכנע שאכן המשך הסוגיה מוכיח כי
הלכה כרב חסדא – נוסח זה נפוץ יותר ומרבית עדי הנוסח מתעדים רק אותו.
ההבחנה
לפיה נוסח האוטוגרף הוא לעיתים הנוסח שקדם למהדורה קמא חשובה מאוד, למשל במקרה
הבא. מספר חוקרים עסקו בכ"י ניו יורק 692. שמא פרידמן קבע כי הוא מציג בדרך
כלל את נוסח המהדורה קמא של הרי"ף, ואילו שלם יהלום בדק חלק ניכר מהמקרים
שבהם חזר בו הרי"ף, בעיקר על פי האוטוגרף שהיה בידי הרמב"ן, וחלק על
דעתו של פרידמן. אלא שעמנואל מחדד כי האוטוגרף מייצג שלב מוקדם למהדורה קמא, לפני
שמסר הרי"ף את ספרו למעתיקים, וטבעי שהטיוטה לא השתמרה בכ"י ניו יורק
ואף לא בכתבי יד אחרים, כך שעדיין ייתכן שהצדק עם פרידמן, ומכל מקום התשובה מורכבת
בהרבה.
אבל
לא תמיד ידעו חכמים להכריע מהו הנוסח המוקדם ומהו הנוסח המאוחר. באחת הסוגיות
החזיק הראב"ד בשתי נוסחאות סותרות של הרי"ף, וידע מפי השמועה כי ההסבר
להבדל ביניהן נעוץ בחזרת הרי"ף מדבריו ובתיקונו, אך לא הייתה בידו מסורת
שתכריע מה קדם למה: "ושמענו כי חזר הרב ז"ל במקצת דבריו, ולא ידענו על
זו הפיסקא איזו מאוחרת שנסמוך עליה. ומסתברא שזו היא מאוחרת שהלכה כרשב"ג
[...]". ר' זרחיה הלוי בעל המאור כתב בפשיטות שדווקא הפסיקה כרשב"ג היא
הגרסה המוקדמת, ואילו בהמשך – "הרי"ף ז"ל צוה לתקן בנוסח ההלכות
דלית הלכתא הכי...". בעדי הנוסח שהגיעו לידינו קיימים לא פחות מארבעה נוסחים
המעצימים את המורכבות של התמונה: שניים מהם מציגים כל אחד נוסח אחר של פסיקת
הרי"ף, אך שניים אחרים מציגים שינויים מופלגים המעידים בוודאי על עיבוד מאוחר
של דברי הרי"ף, אלא שלמרבה הפלא אחד מהם תואם את הפסיקה המוקדמת ואילו השני
תואם את הפסיקה המאוחרת.
לאור
הממצאים שראינו, היינו מצפים למצוא לפחות עד נוסח אחד של הלכות הרי"ף, בכתב
יד או בדפוס, שמציג תמיד את דעתו הראשונה של הרי"ף או את דעתו האחרונה. אלא
שבפועל אין בידינו כתב יד "נקי" שכזה, ועמנואל מציע כמה סיבות אפשריות
לכך: ייתכן שהסופרים העתיקו את החיבור מתוך כתבי יד שונים ויצרו טפסים מנומרים;
המידע על התיקונים שעשה הרי"ף הגיע טיפין טיפין לידיעתם של לומדים ומעתיקים
בארצות רחוקות, ואולי מידע על תיקון מסוים הגיע רק ליחידי סגולה; ייתכן שתיקונים
אחדים שהופיעו על הגיליון נדמו למקצת המעתיקים כהגהות של חכמים אחרים ולכן התעלמו
מהם. ובכל זאת, ניתן להבחין בין עדי נוסח שקרובים יותר דרך כלל לנוסח הראשון או
לנוסח האחרון. כזה הוא למשל דפוס קושטא שמביא כמעט תמיד את הנוסח האחרון, אף כי
במקרים אחדים השתרבבו לתוכו משפטים מהנוסח המוקדם. נמצא כי הלומדים בעת החדשה
הכירו בדרך כלל את הנוסח האחרון של דברי הרי"ף.
*
לסיום
אציין כי אף שכבר התפרסמו בעבר מחקרים על דרכי הכתיבה והעריכה של חיבורים בימי
הביניים (ובראשם שני כרכים בסדרת הספרים המשובחת של פרופ' י"ש שפיגל, עמודים
בתולדות הספר העברי: כתיבה ועריכה, הדר המחבר), הספר שלפנינו מתייחד בכמה היבטים:
ראשית, ההבחנה הדקה בין שלבי תיקון שונים, החשובה לא רק להבנת מלאכת העריכה אלא גם
לשאלת הפצת הספרים ומידת השליטה שנותרה בידי המחבר על הטקסט; שנית, החיבור נשען על
עשרות עדי נוסח, בהם קטעי גניזה, כתבי יד, דפוסים ומובאות בספרי חכמים אחרים;
שלישית, המחבר משתמש באופן זהיר ויוצא דופן בכלים פילולוגיים מדוקדקים. כפי
שציינתי בסקירה אחרת, זכיתי ללמוד תורה מפי מחבר הספר, פרופ' שמחה עמנואל, ואני גם
הוגה בספריו זה שנים רבות. במהלך הקריאה שמחתי להיתקל בדוגמה לתוספת מאוחרת בהלכות
הרי"ף, סוגיה ששמעתי מפיו בשיעור ואף זכינו ללבֵּן אותה יחד. משום כך, מעבר
למעלותיו הרבות של הספר, הקריאה בו הייתה עבורי חוויה אישית נעימה במיוחד. אברך את
המחבר שיזכה להפיץ את מעיינותיו עוד שנים רבות, ולהעשיר את עולם המחקר והתורה
בחיבורים יקרים נוספים.
תגובות
הוסף רשומת תגובה