יוסף עופר | המסורה הגדולה לתנ"ך בכתב־יד ששון 1053

 


יוסף עופר | המסורה הגדולה לתנ"ך בכתב־יד ששון 1053: מבוא כללי ומהדורה מדעית

מוסד ביאליק; ירושלים תשפ"ז


תעודה שנמצאה בגניזה הקהירית מספרת על מגעים שהתקיימו לשיפוץ כתב־יד עתיק וחשוב של תנ"ך שלם אשר הוחזק ב"כניס אלשאמיין" – בית הכנסת של הירושלמים בפוסטאט, הנקרא כיום בית הכנסת בן עזרא, שבו נמצאה לימים הגניזה הקהירית. כינויו של כתב־היד היה "אכו מצחף אלתאגֹ", כלומר אחיו של הכתר (שנקרא לימים "כתר ארם צובה"). כותב המכתב מספר כי נועץ בר' אליה הדיין ובשלושה מומחים – מיכאל המעתיק, ר' אברהם בן דאנאן ואבו אלחסן המעתיק, ואלו אמרו שאינם יכולים לשפץ את כתב־היד. מומחה נוסף שבחן אותו, ר' דניאל, מצא בו שישים דפים הטעונים תיקון ונקב בשכר מלאכתו. כותב המכתב ניסה לשכנע את הנמען להסכים לביצוע התיקון ולשאת בהוצאות, ותיאר את חשיבותה של המלאכה: "ואדוני יודע כי תחיית המת היא גדולה מיצירתו (של האדם)", כלומר עדיף להשקיע בתיקון כתב־היד העתיק מאשר בכתיבת חדש.

מיהו כתב־היד שזכה לכינוי "אחיו של הכתר" המפואר? יוסף עופר משתעשע בהשערה כי מדובר בכתב־יד ששון 1053 (להלן: כ"י ששון). כתב־יד של תנ"ך שלם הוא מוצר נדיר למדי במאות העשירית והאחת־עשרה; בהערת מסורה בכ"י ששון מופיע אזכור ייחודי של כתר ארם צובה, והוא אכן עבר שיפוץ יסודי ויקר בתקופה קדומה. אך גם אם קשה להוכיח השערה כזאת, סיפורו של כ"י ששון הוא מיוחד במינו.

כ"י ששון מכיל תנ"ך עם הערות מסורה קטנה וגדולה – רשימת ההערות הנלווית למקרא, שמטרתה שימור הנוסח המדויק, כולל כתיב מלא וחסר, מופעים דומים לאותה מילה ובאותו כתיב, אותיות משונות ועוד. המסורה הקטנה קצרה ומכילה אותיות בודדות (למשל אות ב' כדי לציין שתופעה זאת באה במקרא פעמיים), ואילו המסורה הגדולה מרחיבה את המסורה הקטנה ומפרטת את המופעים השונים. כ"י ששון נחשב לאחד משלושת כתבי־היד המסורתיים הקדומים ששרדו וכללו את כל 24 ספרי המקרא, לצד כתר ארם צובה וכ"י לנינגרד. הוא מתוארך למאה העשירית, ורובו המוחלט שרד ונשתמר עד ימינו.

הספר שלפנינו מוקדש לדיון יסודי בכ"י ששון מכמה היבטים: זמן הכתיבה, מבנה הקונטרסים, מצע הכתיבה ומתוויה, דרכי הפעולה של סופר כתב־היד ושל שני המסרנים, גלגוליו לאורך השנים אצל בעלים שונים ותיקונים פיזיים וטקסטואליים שנעשו בו. אך עיקרו של הספר הוא המהדורה המדויקת של כל הערות המסורה שבכתב־היד, הכוללת שחזור של ההערות שנמחקו או נחתכו, וכן השוואה להערות מסורה מקבילות.

כרמוז, כמה ידיים מעורבות בכתב־היד: הסופר, הנקדן, מניח הטעמים, המגיה, המסרן הראשון והמסרן השני. איננו יודעים כמה אנשים פעלו בשלבים הללו, וייתכן שהסופר היה גם הנקדן ומניח הטעמים. מכל מקום בכל אחת מהמלאכות קיימות תופעות מעניינות, ובכלל זה תיקונים רבים בגוף המקרא. במקרים מרובים הסופר דילג על מילים או משפטים, ואחר כך השלים אותם (הוא או אחר). לעיתים נמחקו כמה שורות כדי לפנות מקום, ואחר כך נכתבו מחדש בצפיפות גבוהה יותר. תיקון מעניין בוצע בשם "פוטי פרע" (בר' מא, מה): הסופר הראשון כתב את שתי מילות השם בשתי שורות נפרדות, אך המתקן ביקש לכותבן בסמיכות בשורה אחת, ולשם כך מחק שש מילים וכתבן מחדש. את הרווח שנוצר בשורה העוקבת מילא בשלוש נקודות.

הערות המסורה של המסרן הראשון מתאפיינות בפשטותן. רובן עוסקות במילים או בצירופי מילים ומוסרות את מספר ההיקרויות שלהם, ומעטות עוסקות בהבחנה בין דגש לרפה או בטעמי המקרא. בשונה מכתבי־יד אחרים שהרבו לעסוק בשאלות של כתיב מלא וחסר, רק שתי הערות שלו עוסקות בנושא זה, וגם כאשר הוא מונה היקרויות של מילה מסוימת, הוא מתעלם לעיתים מכך שמקצתן בכתיב חסר ומקצתן בכתיב מלא.

הסיפור המעניין יותר הוא של המסרן השני. לידינו הגיעו מאות רבות של כתבי־יד של המסורה, אך בעוד רובם המוחלט חולק אוסף משותף של הערות מסורה (גם אם בניסוחים ובמבנים משתנים), המסרן השני יצר הערות מסורה חדשות. כדברי ברויאר, הוא עולה על מסרנים אחרים בכך שהערותיו הרבות ממצות את הכתיב של אותו שורש. חלק מההערות שלו נותרו לא שלמות: למשל לפעמים כתב שמילה מסוימת מופיעה במקרא כך וכך פעמים והחל למנות את אותם מקומות, אך הותיר את מקום המספר ריק, מתוך מחשבה לסיים את כל הרשימה ואז להשלים כמה מופעים נמצאו; לפעמים ציין רק את המספר אך לא השלים את הרשימה. כך, למשל, בבמדבר (ב, כה) ציין את מניין ההיקרויות הכולל של המילה "צפ(ו)נה" במקרא – נ"ג. בפועל מנה רק את שמונה ההיקרויות בתורה, ורשם את ספרי המקרא הנוספים שהמילה באה בהם עם רווח לאחר כל שם ספר, כדי להשלים בהמשך את מספר ההיקרויות בכל ספר – מלאכה שנותרה בלתי גמורה. היות שהערה כזאת לא מופיעה בכתר או במקור אחר, מציע המהדיר כי היא יצירה מקורית של המסרן השני (ומניין ידע על המספר נ"ג? ייתכן שמצא מניין כזה באיזו הערת מסורה קטנה ורצה לפרטו).

גם אופן הפעולה של המסרן השני מעניין. בעוד הראשון כתב את הערות המסורה שלו בתחתית הדף, וייחד להן שתי שורות בלבד, המסרן השני פעל באופנים משתנים לאורך כתב־היד. בחלק הראשון נהג להשלים את השורה השנייה של הראשון ואחריה להוסיף עוד שתי שורות ארוכות ואף יותר, ובנוסף כתב שלוש שורות בראש העמוד. בחלקו השני של כתב־היד החל במחיקה שיטתית של הערות המסורה של המסרן הראשון, וכתב באופן קבוע ארבע שורות של מסורה בתחתית העמוד. לרוב לא התייחס לעבודתו של הראשון, ורק לעיתים הרחיב את דבריו.

זמנו של המסרן השני אינו ידוע. עופר מציין כמה ראיות שמלמדות על טווח רחב למדי של פעולה, החל מאמצע המאה העשירית ועד למאה השתים‏־עשרה. אחת הראיות המעניינות מבוססות על שימושו בסימן ט"ו לציון המספר 15. אף שלעצם השימוש בסימן קיימת עדות כבר מסוף המאה העשירית, במסורה שבכתבי־היד מן המאה העשירית וראשית המאה האחת־עשרה לא נעשה כלל שימוש בסימן זה, וציינו רק י'ה' או ה'י'. אעיר כי עופר, שהזכיר כמה מחקרים, התעלם ממחקרו החשוב של פרופ' י"ש שפיגל בסוגיה. שפיגל התבסס על עשרות רבות של מקורות, והצביע על מופע של הסימן במצבות צוער (בסביבות המאה הרביעית לספירה); עם זאת, הוא מראה כי הסימן הפך לרווח רק במאה האחת־עשרה ואחריה, כפי המסקנה שאליה הגיע עופר (י"ש שפיגל, עמודים בתולדות הספר העברי – בשערי הדפוס, פתח תקוה תשע"ד, עמ' 381–388).

ברקע קריאתי בספר ריחפה שאלת כפירה. בפתח הספר מתאר המחבר את חשיבותו של כ"י ששון מתוקף היותו בין כתבי־היד השלמים המוקדמים ביותר. ואכן חשיבותו רבה לצורך מחקר התפתחותו של מפעל המסורה. אך לאור הטעויות והבעיות הרבות שקיימות בו, עולה השאלה מהי ההצדקה לפרסום מהדורה שלמה ומוערת של כתב־היד כולו, התופסת למעלה מ־600 עמ', כאשר קיימת ברשת סריקה מלאה של כתב־היד וניתן להסתפק במבוא היפה ובדוגמאות אחדות. מבין שורות המבוא קיבלתי את התשובה לכך. היות שהמסרן השני אינו "כפוף" למסורת המקובלת של המסורה, אלא פועל באופן עצמאי, לא די במדגם. המהדורה השלמה נועדה להציג את מלוא ההערות שלו – לרבות פענוח ההערות שנמחקו ושחזור של אלו שנחתכו בשוליים – ולאפשר לחוקרי המסורה להתחקות אחר אופי פעילותו הייחודי ולקבל הצצה אל שולחן העבודה שלו.

על דרך האמרה שמופיעה בתעודה מן הגניזה שבה פתחנו – "כי תחיית המת היא גדולה מיצירתו" – ניתן לומר כי המהדיר הפיח חיים חדשים בכ"י ששון העתיק והשחוק, והעניק לחוקרים וללומדים מהדורה מדויקת ומאירת עיניים, המהווה נדבך מרכזי וחשוב בחקר המסורה.

תגובות

פוסטים פופולריים

איתן פריאר־דרור | חופה שקטה (ועל ספרים נוספים בעניינה של פרשת הזנות בדרום אמריקה)

הרב פנחס גולדשמידט | זיכרונות ממוסקבה | מאנגלית: אורן הירשהורן

ישראל אורי מייטליס | הצפנת פענח: למדנות פוגשת פילוסופיה