משה הלל | ספר עץ חיים לרבי חיים ויטאל: תיאור כתב־יד המחבר

 

משה הלל | ספר עץ חיים לרבי חיים ויטאל: תיאור כתב־יד המחבר

קהילות ישראל; ירושלים תשפ"ו

 

אחד החיבורים המשפיעים ביותר במיסטיקה היהודית, ואולי בארון הספרים היהודי בכלל, הוא ספר "עץ חיים" של רבי חיים ויטאל, תלמידו הידוע של האר"י. תילי תילים של ספרים ומאמרים נכתבו על ספר זה, אבל אלו עסקו בטקסט, כלומר בתוכן הספר. באופן כמעט חסר אח ורע השתמר כתב־יד המחבר עד ימינו, ועד כה לא נגלה לעין החוקרים. משה הלל, חוקר מבריק שמתמחה הן בקבלה הן בפלאוגרפיה, קיבל הזדמנות לעיין באוטוגרף השמור בידיים פרטיות, ובתוך כך העלה ממצא רב משמעות.

עד כה סברו מלומדים וחוקרים כי כתב־יד זה משקף נוסח קדום של החיבור, שנכתב סמוך לפטירת האר"י, ואחריו נערכו עוד מהדורות ביניים, שרק לאחריהן נוצרה המהדורה המתוקנת שהתגלגלה לדורות. להנחה זו הייתה השפעה ניכרת על אופן הלימוד והמסירה של קבלת האר"י לאורך הדורות.

אלא שבדיקה פילולוגית מעמיקה העלתה כי עיקרו של החיבור נכתב בתקופת ישיבתו של ר' חיים ויטאל בדמשק, לאחר עזיבתו את צפת בשנת שנ"ח (1598), ולאורך שני העשורים האחרונים לחייו (שנ"ח–ש"פ; 1598–1620). כלומר לאחר העתקתו בגניבה של הקורפוס המכונה "מהדורה קמא" בשנת שמ"ה, עליה נספר להלן, ואחר גניזת כתבי העריכות שבאו לאחריו בצפת, לפני שנת שנ"ח. בין יתר ההוכחות מתבלטת ההשוואה של קטעים רבים מ"עץ חיים" לקטעים בעריכות אחרות, המעלה כי נוסח האוטוגרף משופר ומשוכלל מהם עשרות מונים. לבחינה הפילולוגית הצטרפה גם בחינה קודיקולוגית, שהראתה כי סימן־המים המוטבע לאורך האוטוגרף של "עץ חיים" – עוגן בתוך מעגל שמעליו שלושה עלי‏־כותרת המלווה בחתימת "BB" – הוטבע על נייר שהיה בשימוש בצפון איטליה בשלהי המאה ה־16, והתיעוד המוקדם ביותר שלו הוא מסביבות שנת 1588 (שמ"ח). ממצא זה דיו כדי לשלול אפשרות שהאוטוגרף נכתב בסמוך לפטירת האר"י (של"ב), ומנגד לתמוך בהערכה שכתיבתו החלה אחר המעבר לדמשק (שנ"ח). בדיקות אלו ואחרות מוכיחות כי כתב היד הזה מייצג את עריכתם האחרונה והסופית של כתבי רח"ו בקבלת האר"י, "מהדורה בתרא" במובן הכרונולוגי המדויק של המונח, המתמצתת את מפעל העריכה שנמשך כיובל שנים, ואותה לבדה ייעד לשמש כנוסח קנוני לדורות.

אך הלל לא הסתפק בבחינת האוטוגרף, ובדק כל מרכיב וכל הנחה בתמונה שהייתה מקובלת עד כה. את דרך מלאכתו ניתן לכנות "הארכיאולוגיה של הספר". מתודה זו עוסקת בחקר השכבות של הטקסט, אבחון המאפיינים של כל אחת מהשכבות, וזיהוי ההקשר הביוגרפי וההיסטורי שבתוכו נכתב הטקסט. דרך זו מעלה ממצאים חשובים, אך גם עשויה לדייק כל תאוריה עתידית שתיכתב על בסיס הנתונים שהצטברו. לשמחתנו, אוצרות כתבי היד נעשו נגישים וזמינים באתרים המקוונים של הספריות. מרחב הפעולה החומרי של החוקר הוא עשיר הרבה יותר, ומספק ממצאים מרתקים ומחודשים, שלעתים ממש משנים את התמונה. אציג שתי דוגמאות טיפוסיות שמופיעות בספר ומאפיינות את המתודה הזאת:

דוגמה ראשונה: לעיל נזכרה ברמז אגדה מפורסמת, המספרת על גניזת הכתבים בקברו של הרח"ו ומצוטטת כמה פעמים אצל החיד"א בספר "שם הגדולים". הלל מראה שהאגדה הזאת השפיעה על ההערכה של סדר הכתיבות, כאשר הקורפוס הידוע בשם "כתבי הגניזה" זוהה בטעות כ"מהדורה בתרא" שנכתבה בסוף ימיו ולכן נטמנה בתוך קברו בדמשק. ברם האגדה הזאת נוצרה משיבוש בהבנת דברי ר' יעקב צמח, המעיד כי הכתבים האלו נגנזו בידי הרח"ו, בזמן שהתגורר בצפת, במערת הגניזה שהייתה בשטח בית הקברות של צפת. האזכור של הקבורה עם גניזת הכתבים יצר את האגדה על הטמנת הכתבים האלו בקבר רח"ו עצמו והוצאתם על ידי תפילות והשבעות – מעשה שלא היה ולא נברא, אבל השפיע על סדר הלימוד, שכן לפי האגדה הזאת, הקורפוס של כתבי הגניזה מייצג את המשנה האחרונה. עובדה זו שגויה, שכן את ספר "עץ חיים" כתב וערך הרח"ו אחרי שעזב את צפת ועבר לדמשק, והמשיך לערוך אותו במשך כ־25 שנה עד לפטירתו. התפיסה הזאת שהשתרשה בעיקר בהשפעת האגדה המדוברת, גרמה לדחיקתו של ספר "שער ההקדמות", ולמיקוד של רוב הלימוד בספר "דרך עץ חיים" של ר' מאיר פאפרש, המבוסס על כתבי הגניזה.

דוגמה שנייה: בתחילת הספר מתאר הלל בקצרה את הסיפור של כתבי ה"מהדורה קמא", תחילתו במעין אגדה המופיעה באגרות ר' שלומיל מדרעזניץ, המתארת איך התפשטו כתבי הקבלה של הרח"ו בעולם. לפי עדותו, הדבר קרה כ־15 שנה אחרי פטירת האר"י, כאשר הרח"ו החזיק בכתבים שבעריכתו ובקונטרסים שליקט מהחברים, ולא הסכים לשום אדם להעתיק אותם. חכם בשם ר' יהושע בן נון, שהיה בעל השפעה ודמות מפתח בהנהגה של צפת, ניסה לפתות את הרח"ו במשך כמה שנים להעתיק את הכתבים, אך ללא הצלחה. ההזדמנות הגיעה כשהרח"ו נפל לחולי גדול, ושכב מחוסר הכרה במשך שלושה ימים. ר' יהושע בן נון, שהיה "הרופא המובהק" של צפת, הוזמן למיטת חוליו, והחליט לנצל את ההזדמנות כדי להעתיק את כל הכתבים. הוא שיחד את אחיו של הרח"ו, ר' משה ויטאל, אשר בתמורה לסכום הגון פתח עבורו את ארגז הכתבים. הוא הוציא משם 600 "ניירים" ומיהר לגייס מאה סופרים שיעתיקו אותו במהירות. בדיוק בסיום מבצע ההעתקה התעורר הרח"ו, וכשגילה את אשר נעשה – כבר היה מאוחר. ההעתקות המשיכו להתפשט וכך יצאה טבעה של קבלת האר"י בעולם.

עד כאן הסיפור אצל ר' שלומיל. הלל הניח שביסוד הסיפור טמון גרעין היסטורי כלשהו, והעריך שניתן יהיה לזהות סימנים שלו במצאי כתבי היד של כתבי האר"י המפוזר בעולם. בדיקה של מאות כתבי יד המכילים העתקות של הקורפוס המקורי של כתבי ה"מהדורה קמא", לפני שאלו נערכו בידי חכמי ארץ ישראל, העלתה שני ממצאים חריגים שדרשו תשומת לב. הממצא הראשון – העתקה מדויקת של הכתבים, תוך שמירה על מספרי הדפים וההפניות בטופס האוטוגרף. הממצא השני – העתקה חפוזה של הכתבים, בידי שלושה סופרים, העובדים במשמרות רצופות, ומתחלפים בזה אחר זה, כדי להספיק לסיים את ההעתקה במהירות האפשרית. הלל המשיך את מסע הבילוש ועבר על מאות כתבי יד צפתיים כדי לזהות את שמותיהם של הסופרים הללו. המסע המפרך הצליח לספק את הפתרון לשני הממצאים האלו: הממצא הראשון התברר כהעתקה מקורית של ר' יהושע בן נון, שכנראה בזכות קשריו עם הרח"ו, הצליח להשיג לעצמו העתקה שלימה של הקורפוס. הכתיבה הייחודית הושוותה לשלוש שורות שכתב ר' יהושע בן נון כהסכמה על תשובה של ר' יעקב בירב השני. מן העניין לציין כי לפני שנים אחדות התגלתה מצבתו של ר' יהושע בן נון בצפת, כשעליה נכתב התואר "רופא המובהק החסיד", ממצא נוסף שמאמת חלק מהתמונה הרחבה. הממצא השני התברר כהעתקה של שלושה חכמים מחוגו הקרוב של הרח"ו, שאת האחד מהם זיהה הלל עם ר' משה ויטאל, אחיו הצעיר של הרח"ו שנטל חלק במבצע הזה, ואת השני זיהה עם ר' יצחק בן נון, אחיו או בנו של ר' יהושע בן נון.

לאפשרויות ההתאמה בין שני הממצאים האלו מפנה הלל למחקר שלו על כתבי ה"מהדורה קמא". וכאן הסתפק במסקנה הנגזרת מתוך המחקר שטרם פורסם, לפיה יש לראות בקורפוס של כתבי ה"מהדורה קמא" חלק ממפעל עריכה של הרח"ו, שהחל לאחר פטירת האר"י, ונמשך כ־15 שנה, עד להעתקת הכתבים בגניבה. זאת בניגוד לדעה הרווחת, שכתבים אלו מייצגים את הטיוטות הראשונות שנכתבו עוד בחיי האר"י.

כמו ארכיאולוג בשטח, מנסה הלל להתאים בין הממצאים והעדויות החומריות, לבין העדויות המופיעות בתעודות היסטוריות. כמו בארכיאולוגיה כך גם בחקר כתבי היד – לפעמים העדויות ההיסטוריות תואמות, מסבירות או משלימות את המידע העולה מן הממצאים בשטח; ולפעמים הממצאים בשטח מדברים בעד עצמם ומראים שבמקורות ההיסטוריים נפלו הטיות או טעויות מסוימות.

חלק לא מבוטל בספר עוסק בתיאור קורותיו וגלגוליו של האוטוגרף לאורך כארבע מאות שנה, החל מהעדויות הראשונות מהתקופה שהיה ספון בביתם של רח"ו ובנו ר' שמואל בדמשק, דרך מעברו עם הרש"ו למצרים, גלגוליו הרבים בתוניס, אלג'יר ומרוקו, שם נפרדו חלקיו, ועד לעלייתו לארץ ישראל שבה חזרו חלקיו להתאחד.

מאז שנות השבעים של המאה הקודמת ועד ימינו עולה ומתעצמת תפיסת "הספר כחפץ", לפיה הספר הוא הרבה מעבר לטקסט שהוא מכיל; הוא אובייקט פיזי בעל מאפיינים היסטוריים, תרבותיים, אמנותיים, ומציאותו החומרית מגוללת בתוכה סיפור שלם. הספר עב־הכרס שלפנינו (יב + 644 עמ'), עוסק בכתב־יד ולא בספר מודפס, אך יש בכוחו להצטרף למגמה זו ולהצביע על הספר כאובייקט המספר סיפור היסטורי מרתק ומזמין אותנו למסע על פני מאות שנים ומספר מדינות. הספר נדפס על נייר כרומו משובח, והוא מכיל עשרות צילומים איכותיים של כתבי יד ואוטוגרפים מרהיבים ביופיים.