יובל פלוטקין | למה לקרוא, או: איך לחיות פעמיים
את
יובל פלוטקין גיליתי במקרה בכתבה ברשת, ומאז אני עוקב אחריו ברשתות ובתוכניות שבהן
הוא משתתף. השבת קראתי את ספרו החדש, "למה לקרוא, או: איך לחיות פעמיים"
(רדיקל, 2026), ושמחתי להשתכנע לעשות את מה שאני עושה בכל מקרה. הספר כתוב בסגנון
אישי ורגיש, ולאורך הפרקים מבקש לשכנע אותנו לקרוא. את הסיבות לכך הוא מציג דרך
דוגמאות של ספרים מובחרים שפגש במהלך השנים.
קודם
כול צריך לומר שמדובר בספר יפהפה מבחינה חיצונית: פורמט כיס, כריכה יפה, ומעל הכול
– עיצוב גרפי של שערי הפרקים בהשראת קלאסיקות ספרותיות שעומדות במרכזם של אותם
פרקים. למשל, הכריכה של "המשפט" לקפקא, "כוכבים בחוץ" לאלתרמן
או "אלה תולדות" של אלזה מורנטה (על ידי המעצב עידן אפשטיין). מרוב
היופי הסכמתי אפילו לסלוח על השימוש הנפשע בגופן Times New Roman.
לגוף
הספר: אדם משוכנע כמוני אינו יכול לשפוט אם הספר באמת משכנע. מאידך, מי שאינו קורא
– גם לא יקרא את הספר הזה. לכן בעיניי הוא בסופו של דבר ספר קריאה יפה ומרגש. כמו
במועדון קריאה, כיף לבלות בחברת חובבי קריאה כמוך, ובוודאי לקרוא משפטים כגון:
"בעמודים הבאים, אתאר כמה מהיתרונות הייחודיים של הקריאה, אבל עוד לפני זה,
חשוב לי להזכיר בריש גלי, ובאופן הפשוט והישיר ביותר: לקרוא זה כיף. לקרוא זה הכי
כיף. אם אבקש מכם לעצום את עיניכם ולדמיין את החופשה המושלמת, סביר להניח שתשוו
לנגד עיניכם נוף פראי (ואקזוטי), מקווה מים גדול (בטמפרטורה המושלמת), פירות טריים
(אננס, פפאיה, קוקוס, כולם בשקלים בודדים), אנשים חביבים (אבל לא נודניקים) –
וספר. תמיד יהיה שם ספר. אחרת, מה כיף בזה?" (עמ' 18).
הספר
מציע מגוון סיבות לקרוא: גיבוש תפיסת עולם, התבוננות פנימה – תחושת תודה או הנעה
לשיפור ושינוי, פיתוח היכולת למצוא סיפורים בחיים הפשוטים, וגם תחושת שייכות
למסגרת גדולה: דתית, לאומית, אנושית ועוד. תחושת השייכות באה לידי ביטוי אצל המחבר
בגילוי מחדש את היהדות – לא כאדם דתי, אלא כמבקש הקשר, מתוך רצון וצורך להכיר את
"האוצר האדיר הזה, שהכירו גם אבותיי ואימהותיי". בקריאה הוא רואה גם
תקווה חינוכית: "אולי אם נחזור לקרוא יותר, נצליח להיות אזרחים ובני קהילה
טובים יותר. נתרגל הזדהות עם הזולת, ונזכור שאנחנו לא הגיבורים הבלעדיים של
הסיפור. נחשוב פעמיים לפני שנדליק את הרמקול הנייד על שפת המעיין, לפני שנצפור כמו
מטורפים על הכביש ולפני שנעשה מנגל ממש מתחת לחלון של השכנים. אולי הקריאה תוכל
להשיב לנו את הצניעות והחמלה. אולי" (עמ' 87).
הכנות
של המחבר עולה כבר בהקדמה, בסיפור האישי על התאהבותו בקריאה כשנאלץ לבלות את כיתה
י"א במיטה עקב מחלה. גם בהמשך הוא משתף בהרגל שסיגל לעצמו: אמירת "מודה אני"
בכל בוקר, או לחלופין, כאשר המילים "מלך חי וקיים" לא מצאו חן בעיניו, אמירת התפילות של מאיר אריאל ולאה גולדברג. מעין מגן בימים של לבטים וייסורים:
"משהו שיעזור לי להתמודד עם התחושה שאני רץ מעל תהום, כמו בסדרה מצוירת: אם
אביט מטה רגע אחד יותר מדי, אולי אצלול בנפילה חופשית לקרקעית" (עמ' 54).
לסיום,
הספר נעים וחינני כמו כותבו, לרבות התעופה העצמית שאינה חסרה בו – עד כדי הקצאת
שורות ריקות בסוף הספר לקוראים, כדי שיוכלו לרשום ציטוטים אהובים: "אתן
מוזמנות להתחיל עם ציטוט מתוך הספר הזה, שאתן מחזיקות בידיכן" – אבל היא
חביבה ומודעת היטב לעצמה. אני לא מהמשכנעים לקרוא, אבל לפחות תקראו את הספר הזה.
גם אם הנימוקים הענייניים שבו לא יתיישבו על ליבכם, קיים סיכוי גדול שאהבת הקריאה
של הכותב תדבק בכם.
תגובות
הוסף רשומת תגובה